אז מה אתם עושים ביום העצמאות? מי שמייחס ליום הזה חשיבות דתית, יכול לחוש אולי שהתפילה החגיגית לא ממש מספקת. במה ממלאים את שאר היום? אין לנו תוכנית מובנית כמו בשאר החגים.
אז בישיבות הציוניות אפשר להרגיש את אווירת הגאולה, אבל מה עם שאר עם ישראל? איך יוצקים תוכן ליום החופש האביבי הזה, שבא להודות על המתנה שנתן לנו הקב"ה אחרי אלפיים שנות גלות? רק בצפייה בחידון התנ"ך, בביקור בבסיסי צה"ל, או בטיול בחיק הטבע?
אין לי תשובות, אך סקר אנתרופולוגי קצר מגלה שהמנהג הנפוץ ביותר, המאחד את עם ישראל על שלל עדותיו, גווניו והשקפותיו הסוציאל-פוליטיות ותיאולוגיות הוא המנגל, כמובן.
גריל ההיתוך
אנחנו לא מהממנגלים, או לפחות לא היינו. כזוג צעיר היינו מתבוננים במבט משועשע במשפחות שישבו ונפנפו על אי התנועה שבמרכז הכביש הסואן ליד ביתנו, תוהים מה הקטע שלהם. אבות אבותינו הכינו גולש ולא קבבים, וכל העסק נראה לנו, במטותא, אביסלע מוזר. ענני עשן עלו מהפארק הקרוב, ואנחנו רק ניסינו לברוח ולמצוא מקום שקט כדי לאכול בו את הביצה הקשה שלנו בלי להיחנק.
אך עם הזמן, גם אנחנו נצלינו על גריל ההיתוך. מסתבר שלאורך שנים זה די מדכא לנגוס בפיתה עם טונה כשריח הסטייקים נישא באוויר. אז הרהבנו עוז וקנינו מנגל. חשמלי. וכשהוא התקלקל צעדנו צעד נוסף וניסינו את הזן החד פעמי. לקח לנו קצת זמן לפענח איך מדליקים אותו (הורדנו לו את הרשת ורוקנו ממנו את הגחלים כדי למצוא את הפתיל הנכסף), אבל בסוף הצלחנו לארגן כמה נקניקיות שרופות שנראו ממש כמו הדבר האמיתי.
ואז הילדים גדלו ולמדו מחבריהם 'על האש' מהו, ואנחנו פינינו ברצון את הדרך לדור הצעיר, שמצית את הגחלים כמעט באותה מהירות שבה הוא מסמס. היום הבחורים עושים הפוך בה והפוך בה לכנפיים ולפרגית, הבנות משתלטות על הצ'יפס והסלט, והרי לכם משפחה ממנגלת כדבעי. לתפארת מדינת ישראל.
יש מי שאומר שהמנהג רווי העשן הוא בעצם הכנה להקרבת הקורבנות. אולי. אני, בכל אופן, בניגוד להסתייגות שהרגשתי פעם, התחלתי להבחין בקסם של העניין. זה לגמרי לא קשור לתוצר הקולינרי (אני אישה, בשר חרוך לא ממש עושה לי את זה), זה קשור לתהליך. מנגל הוא פשוט אירוע חברתי זורם וכיפי, חוויה של התגייסות כללית, עמל משותף, ממש כמו בניין מדינתנו הקטנטונת. כולם לוקחים חלק ותורמים את חלקם, איש איש ותפקידו. זה חותך, זה מנפנף, זה טועם לראות איך יצא... (תמיד יש כאלה). זה מרים את הנקניקיות שהתגלגלו לארץ, שוטף ומחזיר למנגל או מחפש באזור חתול רעב.
אבל זה לא רק זה. בדרך כלל מדובר באירוע רב דודים ודודות, סבים וסבתות, או במפגש עם חברים. יוצאים מהכוך הפרטי, רואים קצת נופי מולדת. ולידינו בחניון מגלים עוד משפחות, שיכולות להיות שונות מאיתנו מאוד, אבל גם הן, כמונו, הצליחו לשרוד את הפקקים ולמצוא חניה. כולנו חוגגים בדברים הפשוטים והחומריים של היומיום, בבשר ובפיתות ובירקות, ואולי בעצם חוגגים את הזכות שזכינו, לחיות חיי חומר נורמליים כאן, בארץ הקודש. עכשיו נשאר רק לחבר יהי רצון לפני הדלקת הפחמים, והכול יהיה בסדר.
אני רואה את יום העצמאות גם כהזדמנות להתבונן סביב ולשמוח על כל האנשים הטובים שיש לנו כאן במדינה. בסדר, גם אני שומעת חדשות, ובכל זאת, יש כאן הרבה – איזה הרבה? המון! חומר אנושי משובח ואידיאליסטי, בלי טיפת ציניות. אני מכירה את חלקם הגדול אישית, אז אין על מה להתווכח.
למשל, אלמנה טרייה שמעודדת ומרגיעה את החיילים שבאו לעזור לה אחרי הפיגוע. קבוצת בנות אולפנה שמשקיעות זמן ומאמץ ואהבה כדי להכין לחברתן החולה סרטים מצחיקים. מנהלים ומורים שרואים בעבודה שלהם עבודת קודש, משפחות שחיות בפשטות ובצנעה בגלל אהבת תורה, למרות הפיתויים שמסביב.
צעירים שמנסים שוב ושוב לכבוש גבעה בארץ ישראל, ולא מתייאשים מההריסות. אנשי כוחות הביטחון שלא רק הורסים מאחזים, אלא גם מחרפים את נפשם להגן על כולנו. אנשים שמקבלים ייסורים באהבה. אוהבי טבע ששומרים על הסביבה, אמנים שמביאים לנו מוזיקה והצגות וספרות טובה. מדענים שמפתחים פטנטים, חברי גרעינים תורניים, רופאים שמרפאים. תלמידי חכמים ששוקדים על תורתם, לוחמי צדק חברתי, אנשי עמותות חסד. מתנדבי 'הצלה' ומד"א שמצילים חיים. יכולתי להמשיך עוד ועוד, אבל אני מתארת לעצמי שהבנתם את הפרינציפ. רוב האנשים האלה לא מגיעים לכותרות וגם לא רוצים להגיע לשם, אבל הם אלה שעושים לנו את המדינה למה שהיא באמת – הרבה יותר מוצלחת ממה שאוהבים להציג.
תוכנית אלטרנטיבית
אם אתם רוצים עוד הדגמה, וחידון התנ"ך נגמר, אתם מוזמנים לצפות בשתי סדרות מבית 'ערוץ מאיר': 'בגלל הרוח' ו'רוח נשית'. שתיהן מופיעות באתר הטלוויזיה של הערוץ, ותוכלו למצוא אותן בקלות בגוגל.
בתוכניות אלה מרואיינים נשים וגברים מעוררי השראה, הנשים על ידי אורלי גולדקלנג והגברים על ידי רועי בן טולילה, דמות מעוררת השראה בפני עצמה. לא מזמן ראיתי את התוכנית אודות חיים ויזמן, עו"ד אמריקאי מצליח שעלה לארץ ועוסק, בין השאר, בארגון חבורות אימון למרתון. מקסים.
גילוי נאות - גם אני כותבת ב'ערוץ מאיר', אבל אל תיתנו לזה להפריע לכם.