במאמר הקודם סקרנו את עולם התורה והמצוות מנקודת מבטו של המתבגר עם הפרעת הקשב. ראינו שמתבגר כזה מתקשה במיוחד בשתי החזיתות שמציג לו העולם הדתי: עולם הרגש ועולם המעשה או במילים אחרות, בחובות הלב ובחובות הגוף. המכנה המשותף של תסמיני הפרעת הקשב הוא חוסר היכולת להפעיל עכבות – לעצור, לחשוב, לדחות סיפוקים, להתבונן, לעשות רפלקציה, לנבא תוצאות ולתכנן – דבר המקשה מאד על הדריכות הנדרשת מאדם השומר תורה ומצוות.
רק במקרים נדירים מתפתחים תסמינים אלו בעקבות תאונה ופגיעות ראש, אך הפרעת הקשב הקלאסית היא מולדת ואורגנית. פירושו של דבר הוא שהמתבגר אינו מכיר חיים אחרים מעבר לחייו שלו בתוך הפרעת הקשב משום שנולד לתוכה, ומאז זוהי תמונת העולם שלו.
בשורות הבאות נסקור רשימה של קווים מנחים להורים ומחנכים העוסקים עם מתבגרים שלהם הפרעת קשב. הרכבת "המשקפיים" הללו תאפשר הבנה וליווי נכונים יותר של המתבגר הבונה את עולמו הרוחני.
א. פער התפתחותי – מחקרים רבים מראים על כך שילדים ומתבגרים עם הפרעת קשב עלולים להימצא בתחתית הנורמה ההכרתית והשיפוטית ואף למטה ממנה. הדבר מתבטא הן בתפיסת המציאות והן בהתנהגות ובקריאת הסימנים החברתיים. למשל, נוכל למצוא אצלם חוסר לקיחת אחריות על עשייה או אי עשייה והאשמות בלתי פוסקות של הסביבה. הם בדרך כלל הקרבן של החבר שהתחיל, המורה שהגזים והאוטובוס שהקדים. מה שכבר ברור, מוסכם ומצופה מבני גילם בכלל לא ברור להם. לא פלא שילדים ומתבגרים אלו נחשבים בעיני הסובבים אותם לילדותיים מידי. אנו מכירים זאת גם מהעולם של המבוגרים עם הפרעת הקשב, שלעיתים נראה שנשארו תקועים אי שם בגילאי העשרה ברמה ההתנהגותית. ללא סבלנות ועצבים של ברזל תתקשו מאד להצעיד את המתבגר הזה קדימה. לכן, אם עליכם לגלות הבנה, סבלנות וסלחנות כלפי העניינים שביום יום, קל וחומר שביחס לעולם הדתי עליכם להיות רכים במיוחד. קודם לכל עליכם לחשוב על מערכת ציפיות להתנהגות דתית המותאמת למצבו. כשהקושי גדול, יש להתייעץ עם תלמיד חכם ומורה הוראה על "התאמות" בכל תחום בעולם המצוות. למשל, אם קשה לו מאד בתפילה, יש לדון על אפשרות שיצא להתרענן באמצעה במיוחד בתפילות ארוכות. לפעמים כדאי גם לבחור בית כנסת מתאים יותר למצבו ויכולותיו. במיוחד בנושא החינוך לתפילה האיכות חשובה מן הכמות, ודווקא מלחמה על קוצו של יוד תרחיק אותו מהתפילה וגרוע מזה מריבונו של עולם. הבעיה מתחילה כשמוותרים לו מראש ומורידים לו סטנדרטים ללא חשיבה ותכנון וכך מקבעים את הנכות שלו לדורות. כדי להימנע ממצב זה יש לבנות ביחד איתו מדרג איטי ועקבי לפי יכולת הקיבול שלו תוך ליווי ומעקב תמידיים כשברקע חיזוקים מוחשיים ומילוליים.
ב. חסך תמידי בתחושת השכר הפנימי (Reward Deficiency Syndrome: RDS) – הוא מרכיב שמלווה באופן קבוע את בעלי הפרעת הקשב. בעקבות מחסור בפיזור הדופמין במוח, יש להם אובססיה לדברים שנותנים להם תחושה טובה, הנאה וסיפוק מידיים. הדופמין מאפשר את הריכוז ובהיעדרו קיימת סריקה מתמדת אחר גירויים היוצרים עניין ומעלים את רמת הדופמין. ילדים ונערים אלו אינם יכולים לסבול שעמום, חזרתיות ופרונטאליות יבשה. הם מתקשים ביותר להחזיק ראש בתהליך ששכרו המוחשי רחוק מן העין ומן הלב. חשבו בהקשר הזה על תפילה ועל לימוד גמרא עבורם. רבי עקיבא היה מחלק לילדים קליות ואגוזים בתמורה ללימוד התורה שלהם כי אין לילד נורמטיבי אפשרות ללמוד תורה לשמה, וזה נורמאלי לחלוטין. במילים אחרות, אם החיבור והחוויה חשובים בחינוך הדתי שלנו, הרי שבשביל ילדים אלו רק החיבור של הלב אל הדברים יוכל להבטיח את קיומם בהתמדה. יסוד זה דורש מאתנו, הורים ומחנכים, להיות מעין "מרכז קהילתי" במה שנוגע לחוויה שבקיום המצוות ולימוד התורה – מה שדורש מאתנו חשיבה ותכנון תמידיים והרבה חשק וכוח גם בליל שבת כשאנו בבחינת צדיקים "גמורים" לאחר שכה טרחנו לכבודה של שבת. סיבה נוספת לחסך בשכר הפנימי נעוצה בדימוי העצמי הנמוך של ילדים אלו. כבר כתבנו פעם, שהנזק העיקרי של הפרעת הקשב הוא בחוללות העצמית. ילדים אלו לא מאמינים בעצמם לאחר שנכשלים מידי יום בדברים הפשוטים של החיים. תפקידינו כהורים ומחנכים להרים להם בכל מחיר את הדימוי העצמי ולמנוע כל אפשרות של תחושת כישלון בחיי התורה והמצוות שלהם. נביע שמחה על כל דבר טוב שעשו ולו הקטן ביותר. אם הילד הגיע לבית הכנסת, לקח סידור, ישב במקומו ופתח אותו והתחיל לרחף – נפרגן לו על מה שכן עשה ונעודד אותו להתפלל כפי כוחו, אך בשום אופן לא נשמיע משפטים סרקסטיים כמו "נו, מה יהיה איתך?" או "אתה מחכה לחבדני"ק שיניח לך את התפילין?".
ג. צורך אמתי בפעילות – מוחם של ילדים עם הפרעת קשב נחשב לרדום מבחינת הפעילות שלו. מחקרים משנות ה-90 הדגימו שריפת גלוקוז מופחתת במוחות אלו. זוהי ההיפראקטיביות שעניינה ליצור עניין ותנועה. גם ילדים עם הפרעת קשב ללא המרכיב התזזיתי – אלו החולמניים – סורקים כל הזמן את הסביבה בחיפוש אחר עניין בים השעמום שמציף אותם. זו הסיבה שהטיפול התרופתי להפרעת הקשב נשען בדרך כלל על תרופות מעוררות. הפרדוקס הוא שלילד היפראקטיבי יש מוח רדום! במה שנוגע לנושא שלנו, יש להרבות בפעילות היכן שניתן. למשל, למנות את הילד ל"עוזר גבאי" בבית הכנסת. כך ניתן לו פעילות ותזוזה יחד עם תחושת ערך, אחריות וחוויה בבית התפילה. ניתן לחבר את הילד והנער למפעלי חסד בקרבת הבית שיספקו לו פעילות ערכית ושוב תחושת ערך עצמי. אם מדובר בלימוד תורה, יש לאפשר לילד ללמוד בעמידה עם סטנדר בקצה החדר, כך שיוכל לנוע ללא הפרעה לכיתה. ובכלל, כדאי מאד לשאול את הילד מה יוכל לעזור לו ללמוד ולהתפלל טוב יותר. תופתעו לדעת עד כמה הוא מכיר את עצמו!
ג. רגישות יתר – הוא יכול להיות אימפולסיבי והיפראקטיבי בעל מראה מרושל ופרוע עם דיבור בוטה וגס במיוחד, וזו תהיה רק הקליפה החיצונית שלו. עם קצת מאמץ תוכלו לגלות ילד חביב וטוב לב עם רגישות רבה מאד לסביבתו. יש לו כוונות טובות מאד אך לא תמיד מעשיו רצויים. קיים אצלו פער גדול בין המחשבה לביצוע. הראש חושב מהר מאד והתרגום בשטח לוקה בחסר. הוא יעשה הכל עבורך בתנאי שירגיש שאתה אוהב אותו באמת. זהירות! הסנסורים שלו חזקים במיוחד והוא קולט מיד אם אתה אוהב אותו או שאתה אוהב אותו כדי לקרבו לתורה. עם הילדים והנערים שבאים אליי לאימון אני מחפש תמיד את הדמויות האהובות עליהם בבית הספר כדי להעמיק את הקשר ביניהם. המבוגר שיאהב את הילד באמת, יראה את חוזקותיו ויתמיד לצייר לו תמונת עתיד אופטימית – הוא זה שיזכה להיות שותף בהצלחתו. פן אחר של הרגישות שלו יכול להתבטא בליקוי בוויסות החושי. חשבו רגע על אנשים שמרגישים כל הזמן את התווית והצווארון של החולצה, את הגומי של הגרביים, ריח מסוים ואת תקתוק השעון בחדר. בדקו אם הבריחה המתמדת שלו מהציצית קשורה לעניין זה, וחפשו איתו את סוג הציצית שלא תורגש על גופו. מסיבה זו, גם שינה בסוכה עלולה להיות מאתגרת בשבילו בגלל הריחות מבחוץ, רעש הרוח הנושבת וקולות השכנים בסוכה שממול. נדרשת כאן חשיבה רבה, תכנון מוקדם והטרמה באותם עניינים שמתקשה בהם.
לסיכום, "חנוך לנער על פי דרכו". לכל נער דרך משלו ועלינו להתאים ולהטעים את משנתנו החינוכית באופן שיוכל לקלוט אותה והכי חשוב לאהוב אותה. ואז כשהיא תהיה דרכו שלו -"גם כי יזקין לא יסור ממנה".