מירב אושר
מירב אושר יוני קמפינסקי

מירב אושר, בתו של אבי אושר הי"ד שנרצח בידי מחבל ששוחרר בפעימה השלישית השנה, מטיחה דברים נוקבים בממשלת ישראל רגע לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל והרוגי פיגועי הטרור.

לדבריה ביום שכזה התחושה האישית קשה מאוד וכך גם רגש הכעס כלפי ממשלת ישראל ששחררה את רוצחו של אביה ללא סיבה נראית לעין. בדבריה מדגישה מירב אושר את הקושי הגדול דווקא לאחר השחרור שבוצע לפני חודשים אחדים. "יום הזיכרון הזה שונה משאר ימי הזיכרון. ממשלת ישראל בגדה בעמה ושחררה רוצחים עבור פיסת נייר של שקר כלשהו. גופות מחבלים הוחזרו בלי שתמיד הודיעו על זה. שחררו את הרוצח הנתעב של אבא שלי והתחושה קשה. אנחנו לא סולחים ולא נשכח לשרים שהצביעו בעד, לראש הממשלה ולכל מי שתמך בשחרור הזה".

אבי הי"ד, נרצח בשנת 91' על ידי מחבל שהיה מועסק על ידו ועבד איתו בחממות המושב משואה שבבקעת הירדן. "הפועל הרוצח עבד איתו 18 שנה. אנחנו זוכרים אותו כילדים. אבא שלי היה אדם מקסים, הוא היה טוב אליהם, ראה אותם כבני אדם כמוהו והמחבל ניצל את טוב הלב של אבי ואת היחס ההוגן שלו. הוא לקח מצ'טה וביום הגו'מעה כשכל הפועלים האחרים אינם הוא שיסף אותו והרג אותו. אחר כך הוא חזר לבית האריזה, שתה קפה, גנב את ה-M-16 של אבא שלי והתחבא במשך שנה בחור שלו בג'יבליק, במקום שאליו הממשלה שלנו מחזירה אותו".

מירב מספרת על אהבתו של אביה לבקעת הירדן ורואה כבגידה של ממש את החלטת הממשלה לשיב את המחבל לאותו כפר ולאותו נוף שאליו היא עצמה מתכוונת לחזור ולהתגורר בו כמענה לשחרור המחבל. "זה האקט המוסרי היחיד שאני יכולה לעשות", היא אומרת ומתארת את תחושת הסבל והחשש לפגוש באקראי באחד הימים את המחבל שרצח את יקירה. "זה מה שכפו עלינו, שנצטרך לראות אותו".

בדבריה מתמקדת מירב בכעסה כלפי השרים שתמכו במהלך והצביעו בעד, אך גם לגבי אותם שהתנגדו בהצבעה היא קובלת על שלא הניחו את המפתחות ונטשו את הממשלה כאשר יש כוונה לשחרר מחבלים. "הם היו צריכים להגיד 'עד כאן' כי עוד נרצחים כאן אנשים, אבל הם לא עשו זאת".

"מבחינה מוסרית אני מציעה לשרים שהצביעו בעד שלא יגיעו לבתי העלמין. אין להם זכות להגיע לשם. שחררתם את הרוצחים ואנחנו לא רוצים לשמוע או לראות אתכם. תנו לנו לבד כי בגדתם בנו ואנחנו מסתובבים עם תחושות קשות. זה לא עבר לנו. אל תגיעו לבתי העלמין. אתם מיותרים שם", אומרת אושר המספרת על ההתעלמות המוחלטת מהמשפחות השכולות כאשר איש משרי הממשלה לא מצא לנכון ליצור איתם קשר ולהודיע להם על השחרור המתקרב. "לא חסו על הרגשות של אימא שלי, האלמנה, ולא על הרגשות שלי".

אושר מוסיפה וקוראת לציבור הרחב לבוא להתגורר באזורים היפים והרגועים של בקעת הירדן יהודה ושומרון ולעזוב את המרכז הסוער שבו חשים את היחס הבוטה שמעניקה המדינה לבניה.

עוד מוסיפה אושר ומתארת את הקושי לשמוח ביום העצמאות של מדינה שמשחררת את רוצח אביה. "אני לא מרגישה שמחה. אני מרגישה עצב. אני מרגישה שבכל רגע הדמעות יכולות לפרוץ לי. אני מרגישה גולה בגרון. לא בא לי לתלות דגל. יש לי ילדים שבשבילם אני אחייך אבל בתחושה הפנימית האמתית אני נבוכה ומתביישת ממה שמדינת ישראל עשתה לי. זו תחושה נוראית אבל זו התחושה שלנו. לא חסו עלינו ולא ראו אותנו ושחררו את הרוצח של אבא שלי. יש נורא מזה? אין נחמה בזה שהרוצח בכלא אבל התחושה ששמו את הרוצח מאחורי סורג ובריח נתנה תחושה הרבה יותר טובה".

בהמשך הדברים שבה מירב אושר ותוהה עבור מה שוחררו המחבלים. "כולנו רוצים שלום, אבל איזה שלום? אין שום שלום. רק פיגועים שמתגברים ומנהרות שנחפרות, ילדה נרצחה לפני כמה ימים בעפולה. איזה שלום? ציפי לבני יכולה לספר סיפורים אבל בפועל לא קורה שום דבר. הם לא מראים בכלום שהם רוצים שלום. הם לא רוצים שלום. בואו נסתדר איתם איכשהו רק שלא ימותו עוד אנשים פה. יש דרכים נוספות. מה זה שחרור המחבלים ההמוני הזה? לכבוד מה? כשהיה שחרור שליט אמרנו שתמורת חייל חי אין ברירה אבל כאן תמורת מה? שנתניהו יסתכל לנו בעיניים ויסביר לנו תמורת מה?".