דוד רובין נפל בגיל צעיר מאוד, יחד עם חברו אחיקם עמיחי.
במהלך טיול בנחל באזור חברון מחבלים ירו בהם והם הצליחו להשיב אש ולפגוע במחבלים, אך לבסוף נהרגו.
משפחתו של דוד רובין מוציאה, שש שנים לאחר נפילתו, קטעים מיומנו של דוד.
הקטעים מהיומן מחולקים לפרקים לפי תקופות חייו של דוד, ומלווים בסיפורים של האנשים שהכירו אותו ובמכתבים שהעבירו למשפחה לאחר נפילתו.
קטעי המכתבים ערוכים על ידי המשפחה, כך שאין במכתבים חלקים מלאים או אישיים מדי, אלא מחשבות מרתקות בליווי צילומים שצילם ותיאור חוויות אישיות ולאומיות.
המשפחה מסבירה כי ראו לנכון להוציא את יומנו של דוד משום שההתלבטויות והצמתים בהם עוסק דוד בכתביו נוגעים לרבים מבני הדור הזה, שיוכלו לקבל ממנו חיזוק.
ואכן, בספר פורש דוד את התלבטויותיו בנוגע לגיוס או לימוד בישיבה, גיוס משמעותי עד כמה ומאיזה סיבות, הקמת בית תוך כדי השירות או אחריו, ההתמודדות עם הגירוש מגוש קטיף ועוד.
הקריאה בספר - גם למי שאינו שקוע בתוך הדילמות האלו בחיי היומיום - מגלה עולם פנימי-ערכי מיוחד מאוד, בו כל החלטה נעשית מתוך מחשבה ישרה, חתירה לאמת ולמצוינות ורצון לגלות את שם ה' בעולם.
שנתיים לפני נפילתו כתב רובין על מסירות נפש: "ההבנה שאדם מסכים למסור את נפשו למען אידיאל גדול עד כדי כך שהוא מחשיב אותו יותר מחייו הפרטיים, גורמת לנו להעמיק בתוכנו ולברר מהו אותו אידיאל עליון".
הלוואי שנזכה להתעורר וללכת בדרכו. יהי זכרו ברוך.