בפעולה בה לכדו מבוקשים בג'נין, נתקל כוח של גדוד 51 מגולני באש מקלעים ונאלץ לפנות את כוחו מהמקום. מי שחיפה על הפינוי והסתער אל עבר האש בכדי להגן על חבריו, היה גבריאל עוזיאל מגבעת זאב או כמו שכולם קראו לו, גבי.
האסון התרחש לפני עשר שנים אבל בני משפחתו זוכרים את אותו היום, כאילו היה אתמול. תמר עוזיאל, אחותו הקטנה מספרת לנו מי היה אחיה, איך מתמודדים עם השכול, כיצד המשיכה את דרכו בהתגייסות לגדוד 51 ומהו מבחינתה יום הזיכרון.
"אני ואחותי התאומה, כנרת היינו בנות ארבעה עשרה כשגבי נפטר. זה היה כמה ימים לאחר תחילת הלימודים, אמא הסיעה אותנו לבית הספר ואמרה שגבי עוד לא טלפן. במשפחה שלנו יש נוהג שמתקשרים פעמיים ביום, בוקר וערב ובאותו היום הוא עוד לא טלפן", נזכרת תמר. "ניסנו לטלפן אליו ולא היה מענה, עדין לא חששנו או התרגשנו כי לפעמים הוא לא יכל לענות והתקשר קצת יותר מאוחר. כשהגענו לבית הספר העניינים החלו להתגלגל, כבר ידעו שגבי נהרג, בנות בשכבות אחרות ידעו על כך אבל לא רצו שנשמע על כך דרך חברה ולכן לא הוציאו אותנו להפסקות עם שאר השכבות. אחותי הבכורה, מירב שהיתה בצבא באותו תקופה ביקשה מבית הספר לחכות עם הבשורה, היא רצתה לספר לנו מה קרה".
תמר מוסיפה להיזכר באותו יום בו השתנו חייה, "לא חשדתי בכלום, גם כשהיועצת של הכיתה ביקשה ממני לצאת החוצה עם התיק. אני די ברדקיסטית וניסיתי לחשוב מה עשיתי, למה הולכים להעניש אותי, חשבתי שאולי הולכים להעיף אותי מבית הספר ולכן מבקשים ממני לקחת את התיק. כשקמתי ויצאתי מהכיתה, גם כל החברות צעקו בצחוק מה כבר הספקתי לעשות ובאמת חשבתי מה עשיתי. בחוץ פגשתי את כנרת והרבה מורים ואנשי הנהלה. הכל קרה מהר, אמרו לנו שאחותנו פה ואני בנאיביות התלהבתי שמירבי פה ובטח היא הולכת לקחת אותנו מהצבא ליום כיף. בשלב הזה כנרת כבר הבינה שמשהו לא בסדר, ובאמת כשהגענו למשרד מירב נכנסה עם אנשי צבא, בוכה והבנתי שמשהו רע קרה, שאלתי אותה מה קרה, למה היא בוכה והיא לא אמרה הרבה, רק אמרה שגבי נהרג".
"לא נראה לי שבאותו הרגע הבנו מה זה אומר, בכינו אבל לא באמת עיכלנו. השבעה היתה קשה מנשוא, כל הבית השתנה והפך למשהו אחר ועוד היינו צריכות לחזור אחר כך לבית הספר. זה כאב שקשה לשאת, אף אחד לא יודע איך להכיל את עצמו ומי שמסביבו, אף אחד לא יודע איך להתנהג", תמר מוסיפה לספר מה החזיק אותה, "העולם לא מחכה לנו, הוא ממשיך. אף אחד לא שאל אותנו אם אנחנו רוצים להמשיך או לא, עולם כמנהגו נוהג ואתה ממשיך איתו והמשכתי איתו. אנחנו בנינו את עצמנו בתור משפחה אבל סביב גבי, אנחנו מאוחדים, משפחה מאוד שמחה אבל גבי מאוד נוכח, נמצא איתנו. זה בדיבור בהווה, צחוקים שאנחנו מספרים עליו, אם אתה נכנס לבית אתה לא חושב שעברו עשר שנים, אתה לא מרגיש את זה".
הם נשארו ארבעה אחים, הבכורה סיימה את הצבא ושלושת הצעירים התגייסו לאותו מקום בו הוא שירת, בכדי ללכת בדרכו.
"כל דבר שעשינו ואנחנו עושים, בתת מודע או במודע זה בגללו, זה אחריו".
ומהו הזיכרון הכי חזק שיש לך ממנו?
"זה הכל ביחד, הוא היה אח מאוד מפנק ואוהב, אח גדול. היו לו הרבה אנרגיות ושמחה, הוא היה בן אדם שמח. בתיכון הוא היה מופרע וגולני סידר אותו, הוא לא חיפף, היה מסור ואהב לסוע בימי ראשון לצבא. המג"ד סיפר בהלוויה על שיחת מג"ד שהיתה לכל הגדוד, ואיך באמצע השיחה גבי קם ואמר: 'המג"ד תקשיב, אתה תסדר אותי בצבא ואני אסדר אותך באזרחות', וזה ממש גבי", היא אומרת בחיוך. "לאחר מותו, קיבל גבי צל"ש על שני אירועים, זה שבו הוא נהרג ועוד אחד שקרה לפניו. המ"פ שלו מספר שבפעולה שקרתה לפני מותו הוא נכנס ישר אל תוך הסכנה, בלי לחשוב פעמיים בשביל להגן על הארץ ושאר החיילים".
איך את מגיבה למעבר המהיר ליום העצמאות, זה עוזר לך או מקשה?
"אני חושבת שהמעבר הזה מאוד נכון, יש בו אמירה עצומה שלא יכולה להיאמר בדרך אחרת אלא רק בצעד כזה משוגע. המדינה הזאת היא בזכותם של אותם חיילים ויום העצמאות זה לא בשביל המנגל, אלא בשביל להוקיר תודה. לדורות, זה יאמר הרבה וצעד כזה הוא משמעותי".