המושג "אומנות יהודית", עומד במרכזה של תערוכה חדשה שתפתח השבוע במוזיאון מאנה-כץ בחיפה, המציגה את התפתחותה של "האמנות היהודית" דרך השינויים שעיצבו את התפיסה היהודית המודרנית של הזהות ושל האמנות.
בתערוכה, מוצגות יצירות של האמנים היהודים המובילים מהמאה התשע-עשרה לצד תיאורי ארץ ישראל של גדולי אמני אירופה כמו טרנר, רוברטס ודורה. התערוכה בודקת גם את השפעת המגמות מהמאה התשע-עשרה על אמני "בצלאל" הראשונים ויצירתו של מאנה-כץ.
המושג "האמנות היהודית" התהווה במאה התשע-עשרה, עם תחילת התקופה המודרנית. עד אותה עת, הדיון ביצירה היהודית הצטמצם לשיח על אתנוגרפיה, פולקלור ואוּמנות. היהודים לא נחשבו, לצערנו, לחלק מהתרבות האירופית ומתולדות האמנות.
הגיבורים הראשיים של היצירה היהודית המודרנית היו "האמנים היהודים החדשים": מאוריצי גוטליב, שמואל הירשנברג, מארק אנטוקולסקי, יצחק לויתן, איזידור קאופמן, מקס ליברמן, לסר אורי, קאמי פיסארו, סיימון סולומון, יוסף ישראל'ס ואחרים.
אמנים אלה שאפו להפוך ל"מאסטרים הגדולים" של "האמנות היהודית החדשה", באמצעות רכישת הכשרה באקדמיות ובבתי ספר לאמנות באירופה, שנפתחו זה מכבר בפני האמנים היהודים.