שאלה: אני מרגישה לא בנוח לכתוב לך את שאלתי, אבל כבר אין לי כוחות. בעלי הוא איש ציבור, בעל תפקידים רבים. לאחרונה הוא התחיל בתפקיד התנדבותי חדש, לעזור למשפחות שיושבות שבעה. לארגן כסאות, סידורים וכל מה שצריך. "התפקיד" החדש הזה שבר אותי. בעלי מקדיש שעות בעזרה למען אחרים, אבל מה עם לעשות למעני? כמעט כל ערב אני לבד, הילדים בקושי רואים אותו, אין לנו זמן זוגי איכותי, ואני מרגישה נודניקית שאני מציקה לו על כך, במקום להעריך את פעילותו. וזה לא שאני לא מעריכה, אני פשוט קורסת בעומס של הבית, ויותר מזה אני מרגישה שכבר אין לי זוגיות!! בעלי שאל אותי אם אני רוצה שהוא יפסיק לעזור לאנשים, וברור שאני לא רוצה - אבל אני גם לא מסוגלת להמשיך ככה. אשמח מאוד אם תוכלי לעשות לי סדר בתחושות ובמצב. זה עושה אותי עצבנית ומצוברחת כל הזמן.
תשובה:
שלום לך אישה יקרה!
קראתי את שאלתך, ואני מודה כי התפעלתי מכוחות הנפש שלך. נדמה לי כי לא הרבה נשים היו מחזיקות מעמד לאורך זמן עם מציאות כמו שאת מתארת. מציאות שבה רוב הזמן את נמצאת לבד. לבד אל מול מטלות הבית, לבד בגידול הילדים, וקצת לבד גם במערכת הזוגית... באמת לא קל.
אינני יודעת כמה זמן המצב הוא כמו שתיארת, אך אין ספק שאת אישה עם כוחות גדולים מאוד!
יחד עם זאת, תיארת בשאלתך, כי אזלו לך הכוחות. ואני מבינה אותך מאוד. התחושה כי בן הזוג עוזר ותומך לאנשים רבים מחוץ לבית, אך בתוך הבית את (והילדים) נשארים חסרים, עלולה ליצור תחושה של אי צדק. של מציאות שאינה הוגנת. את, באופן טבעי, זקוקה לאיש שלך, אבל האיש היקר שלך עסוק בענייני ציבור אחרים.
אז מה עושים אל מול המצב המורכב?
ראשית כל חשוב שתביני, שזה בסדר והגיוני שקשה לך. זה בסדר שאת רוצה שינוי, ושאת מבקשת שבעלך יהיה יותר בבית. מתוך שאלתך היה נדמה לי כי את עצמך לא מרגישה בנוח עם עצם התחושות הללו. נראה כי את חשה רגשות אשם על כך שאת לא לגמרי "מפרגנת" לבעלך על התפקידים השונים שהוא עושה למען הכלל. ואת התחושה הזו כדאי לשחרר.
בהלכות מתנות לעניים כתוב כך: “עני שהוא קרובו, קודם לכל אדם; ועניי ביתו, קודמין לעניי עירו; ועניי עירו, קודמין לעניי עיר אחרת". כלומר, ככל שהעני יותר קרוב לאדם הנותן, הנותן חייב להעניק לו קודם.
ואת הכי קרובה לבעלך!
עני, אין הכוונה דווקא בכסף. את למשל ענייה ביחס, בסיוע ובזמן איכות שלך עם בעלך. ולכן, את, והשלום בית שלכם- קודמים. כל חסד, גדול וחשוב ככל שיהיה, אינו קודם לחסד ולסיוע לבת הזוג.
כתבת כי בעלך שאל אותך אם רוצה שיפסיק לסייע לאנשים. לעניות דעתי התשובה שלך צריכה להיות בכיוון אחר. לא מדובר כאן על תשובה של כן או לא- אלא על סדרי עדיפויות נכונים. כן, את רוצה לשמור על השלום בית שלך, את רוצה לשמור על הבריאות הנפשית ועל השמחה שלך- ולכן את זקוקה לבעלך, יותר מכולם. בעלך צריך כרגע להפחית משמעותית בסיוע מחוץ לבית, ולחזק את העשייה בזוגיות ובבית.
אל תרגישי לא נעים - ובוודאי שאין זה אומר שאינך מעריכה את עשייתו. אלא, ואת זה את צריכה לזכור, את כרגע פועלת למען מטרה חשובה יותר, למען השכינה שבבית שלכם. כעת, זו המטרה המרכזית בחשיבותה ובערכה.
לסיום, חשוב להדגיש (וגם בכדי שבעלך לא ייבהל מהתשובה שלי...), כי המטרה הכללית הינה ליצור איזון בריא ונכון. איזון בין הנתינה והעשייה מחוץ לבית, לבין הסיוע, ההשתתפות והעשייה בתוך הבית בכלל ובזוגיות בפרט. אינני מתכוונת שבעלך צריך בבת אחת לעזוב את כל עיסוקיו, אך וודאי שצריך כעת להגיע למצב שבו את תרגישי כי הזוגיות שלך חוזרת "לחיות".
הייתי מציעה לך לשוחח על כך עם בעלך, לקבוע יחד ולהגדיר זמנים שבהם הוא בבית, וזמנים מסוימים בהם יעשה את תפקידו בחוץ. אך שוב אדגיש, כי המטרה העיקרית כעת היא למלא את הקשר הזוגי, לחזק את השלום בית, ולאפשר לבעלך להרבות בחסד- בתוך הבית שלכם!
אני מאמינה כי דווקא שינוי שכזה, יחזק את הכוחות שלך, ויאפשר לך לשמוח ולפרגן הרבה יותר, בעשייה ובהתנדבות של בעלך גם במקומות אחרים.
אודליה מימון (MA) מטפלת זוגית ואישית, מחברת הספר "אוצרות פנימיים"- מודעות עצמית יהודית. מנחת סדנאות ומרצה. קליניקה בירושלים וביד בנימין. לתגובות: otsarpnimi@gmail.com