1. הדיווח על פגישת שרת המשפטים ציפי לבני עם אבו מאזן מעורר רגשות שונים, אולם הרבה יותר ממה שהוא מכעיס הוא פשוט מכמיר לב.
אישה בוגרת ומנוסה, שרת חוץ לשעבר, מנסה במאמצים כמעט בלתי אנושיים להיאחז בסיבים האחרונים של חבל התקווה להתקדמות במשא ומתן המדיני, בלא להבחין שהחבל עצמו כבר נקרע מזמן.
כך מטיילת לבני בעולם, נפגשת ל"פגישות פרטיות" ומנסה לתחזק את אשליית המשא ומתן שכבר איננו, אולם האשלייה לא תימשך עוד זמן רב.
2. היום שבו גם ציפי לבני וגם יאיר לפיד יבינו סופית שאין משא ומתן קרוב מאוד. לזכותו של יאיר לפיד יש לומר שהוא מעולם לא פינטז על השלום שיפרוץ, ויחסו לעניין המשא ומתן היה אינסטרומנטלי לחלוטין לאורך כל הדרך.
עם זאת, בהיבט של הצדקת הישיבה בממשלה בראשות נתניהו הוא ולבני עשו שימוש דומה מאוד במשא ומתן המדיני, שניהם השתמשו בו כעלה תאנה נוח מאוד מול הבוחרים.
לאדון ולגברת היה נוח מאוד עם המשא ומתן, משום שהוא העניק להם תשובות טובות לבוחרים, ונתן להם אליבי למה שנתפס אצל חלק מהבוחרים ככניעה לאגף הימני של הליכוד ולמפלגת הבית היהודי.
3. לא עוד. ההבנה שאין כאן משא ומתן תחלחל. זה יכול לקחת שבוע או שבועיים, חודש או חודשיים, בסוף זה יקרה. בשלב הזה תצטרכנה גם "התנועה" וגם "יש עתיד" לתת הסברים טובים הרבה יותר לבוחרים שלהן, על השאלה מה הן מחפשות בממשלה.
התשובה תהיה חייבת לכלול פעולה בעלת מאפיינים ברורים, אולי אפילו קצת קיצוניים, בהתאם למצע ה"אזרחי" של שתי המפלגות הללו.
במילים פשוטות יותר, שתי הסיעות הללו תפעלנה תחת הצורך לומר לבוחריהן, "אמנם לא הבאנו לכם שלום, אבל לפחות פגענו בדתיים/מתנחלים".
4. זאת הסיבה שבגללה צריך להתכונן. להתכונן להחרפה ניכרת במתקפת החוקים בנושאי דת ומדינה, שיהפכו ליותר קיצוניים ויותר בוטים, להתכונן למתקפה חזיתית על ההתיישבות, הן בזירה המשפטית (לבני) והן בזירה התקציבית (לפיד), ולהתכונן לניסיונות להוביל גישה שמאלית יותר וחילונית יותר בכל החזיתות.
הכותרת של כל הדברים הללו היא "סדר יום אזרחי", ולמרבה הצער הדבר היחיד שיכול למנוע את החרפתו של המצב הוא התחממות בטחונית שאיש לא מאחל לנו.
זאת המציאות וזה הזמן להתחיל להיערך אליה, לנצל את רגעי ההלם האחרונים של לבני כי אחר כך כבר יהיה מאוחר.