אז איך קרה שיום ירושלים נותר נחלתו של הציבור הציוני דתי כמעט בלבד? על סוגיה זו שוחחנו עם ד"ר אבינועם רוזנק, איש החוג למחשבת ישראל ועמית מחקר במכון ואן-ליר שבירושלים.
בראשית הדברים מזכיר ד"ר רוזנק את התחושה הדתית רוחנית שעטפה את הציבור הישראלי כולו על רבדיו ומגזריו השונים לאחר המלחמה לנוכח הישגיה הדרמטיים. אך "מהר מאוד נוצר מצב שבו החג הצטמצם והפך סקטוריאלי".
לדבריו קיימת טענה שהסיבה לכך היא התחושה לקיומו של קשר ישיר בין מלחמת ששת הימים לכיבוש והתודעות הלכאורה בלתי מוסריות שיש מי שמנסה לחבר לאירועים, אך טענה זו אינה מספקת שהרי גם הציבור הימני חילוני אינו יוצא בהמוניו לחגוג את היום הזה אלא מותיר אותו לחובשי הכיפות הסרוגות בלבד.
להערכתו של רוזנק "משהו אחר מתרחש מתחת לפני השטח", כלשונו ובעוד חגיגות העצמאות עוסקות ביכולת של העם להגן על עצמו ושמור על ריבונותו, מושגים בעלי פרשנות חילונית שניתן להתלכד סביבה סוגיית הריבונות על ירושלים מובילה את החברה הישראלית לשיח שאינו מנוהל בה, שיח על קדושה, על שכינה והשראתה ועוד, מושגים שהציבור הישראלי חילוני אינו יודע כיצד לעכל אותם.
לנוכח מציאות זו נוצר פער וניכור בין הקבוצות. הציבור החילוני אינו יודע מהי השכינה הזו שמדברים עליה ומדוע היא טובה לנו. מנגד הציבור החרדי אינו מקבל את היום שלכאורה מחבר בין קיומה של השכינה האלוקית למציאות הגשמית. עבורו מדובר בבעיה תיאלוגית של מי שאינו רואה קשר בין בניינה של המדינה והצבא לבין רוחניות ותורניות.
כשאלה פני הדברים יום ירושלים אינו מתקשר עם הציבור החילוני או זה החרדי והוא נותר רק עם הציבור הציוני דתי המקבל ברוח תפיסת הרב קוק את נוכחותו של הקב"ה בכל מקום ובכל עשייה.
להערכתו של ד"ר רוזנק התקופה הנוכחית, תקופת קריסת האידיאות והנכונות להקשבה לאחר, היא תקופה נפלאה המסוגלת לחבר בין מגזרים שונים ולהביא גם את מי שאינו מקבל את ההנחיות התורניות כחלק משגרת יומו להקשיב לאמונתו של האחר ולחבור לכבוד הדדי סביב אמונת האחר. ברוח זו, הוא סבור, ניתן יהיה למנף את האווירה הקיימת לטובת הרחבת מעגל המציינים של יום ירושלים.
עם זאת הוא מדגיש כי על מנת שהדבר הזה יקרה יש לדאוג לכך שירושלים תהיה מרכז בכל תחום חיובי שקיים אך תעשה זאת אחרת, באופן הייחודי לה. להערכתו אם ינסו לשווק את ירושלים כעוד עיר בירה חילונית רגילה נפסיד את התרבות הייחודית לה.