הבוקר, כשהוצאתי לילדים את הבגדים הלבנים והחגיגיים, לכבוד יום ירושלים, תהיתי לעצמי על היום המיוחד הזה. על העובדה שאנו חוגגים דווקא את יום ירושלים ולא יום תל אביב, או באר שבע...
לירושלים, כך נדמה, יש כוח מיוחד לחבר את כולנו.
אמנם כידוע, ישנם מחלוקות רבות בתוך המדינה הקטנה שלנו. יש דתיים, חילונים, חרדים, ציוניים, ימנים, שמאלנים, אך נדמה כי דווקא לעיר הבירה שלנו, לירושלים, ישנו כוח לחבר, לגשר ולאחד בין כולם.
ניתן לראות זאת למשל בביקורים בכותל. כולם באים לשם. צעירים וזקנים. רווקים ונשואים. חילונים ודתיים, חרדים ומתנחלים. הכותל הוא מקום מפגש המחבר בין כולנו. הניחוח של "העיר שחוברה לה יחדיו" - "עיר שלם" כפי שקרויה במקורות, משפיע על החיבור והשלמות בין כולנו. מעבר לכל המחלוקות, יש לנו בעומק שייכות הדדית זה לזה.
מתוך כך, חשבתי גם על החיים האישיים והמשפחתיים של כולנו.
להיות מחוברים וקשורים, זו השאיפה של כל אחד. זוהי הרגשה של שייכות. אלא שלעיתים, בתוך מרוץ החיים, איננו מוצאים את הזמן, הכוח, הפניות, או הגישה הנכונה לעשות זאת, ולהתחבר. לכן, גם ברמה האישית יותר, כדאי למצוא את "הירושלים" שלנו.
את האירוע, החוויה, המפגש או המקום שיחבר בנינו.
פעמים רבות ניתן לשמוע "חבל שאנחנו לא יותר בקשר...", או למשל בערב ראש השנה, כששוחחתי עם בת דודה שלי הבטחנו האחת לשנייה: "השנה אנחנו מוכרחת להיפגש יותר!" אך לצערי, זה לא ממש קרה. לא הייתה לנו הזדמנות מוגדרת להיפגש, להתחבר.
לא פעם על מנת להישאר מחוברים, אנו צריכים את הגורם המקשר.
יש משפחות שקובעות להן טיול משפחתי או שבתות משותפות. מפגש קבוע ביום של אזכרה, מקום מיוחד או תאריך קבוע שמחבר ומקשר אותם האחד לשני. כמה זה חשוב. הרי בחיים כמו בחיים, תמיד יש איזו סיבה טובה למישהו שלא יכול לשמור על קשר, שעסוק, עמוס ותפוס. אך אם בתוך עומס החיים יש לנו איזה "ירושלים", כוח שמחבר ומאחד, הקשר היה נשמר ומתחדש. היינו מצליחים לפגוש את הדוד משה שכל השנה הוא עמוס וטרוד בנסיעות לחו"ל, או את החברה רותי, שלמרות שהיינו חברות הכי טובות, הקשר לא מצליח להישמר.
רואים זאת למשל בזמנים של אבל ושבעה או להבדיל בחתונות ואירועים. אנשים שלא ראית עשרות שנים, אנשים שבלי סיבה מיוחדת הקשר נפסק עימם, מגיעים לפתע לשמח או לנחם. מתחברים מחדש.
וגם בחיים היותר מצומצמים שלנו, בחיי המשפחה הקטנה, הזוגיות, או החברה, לא פעם אנו מפספסים האחד את השני, כי חסר לנו הגורם שייקשר. הזמן המוקצב למפגש. המקום, החוויה.
חיבור מעניק שייכות. ושייכות נותנת כוח.
אנחנו שייכים למשהו גדול. אנחנו לא לבד. יש לנו קשר זוגי או משפחתי. יש לנו קשר מיוחד של עם. יום ירושלים מזכיר לנו את הכוח של החיבור. בית המקדש, וכיום הכותל המערבי, מסמלים את המקום המאחד ביותר. מקום שנשפכים בו דמעות כים... מקום שנלחמו עליו בכל לב ונפש. מקום שתפילות רבות נשמעות בו. מקום של בר מצוות, חתונות ושמחות. מקום שמזכיר לנו, כי כולנו בסך הכל, בני אדם.
השייכות מגדילה את הכוח של היחיד. ממש כמו המקל הבודד שקל לשבור אותו. אך ברגע שמקל אחד ועוד ואחד ועוד ועוד מתאחדים לקבוצה של מקלות, כבר קשה עד כדי בלתי אפשרי לשבור...
ירושלים, העיר שכולם היו עולים אליה לרגל, הביאה לחיבור מחודש בכל שנה.
"ירושלים, עיר שעושה כל ישראל חברים" (ירושלמי, חגיגה).
אודליה מימון (MA) מטפלת זוגית ואישית, מחברת הספר "אוצרות פנימיים"- מודעות עצמית יהודית. מנחת סדנאות ומרצה. קליניקה בירושלים וביד בנימין. לתגובות: otsarpnimi@gmail.com