מה שטוב בבחירות במצרים הוא שלא צריך להמתין עד לתוצאות קלפיות המדגם כדי להשתכנע שהגנרל אל-סיסי אכן נבחר לנשיא מצרים.
אחת מכוכבות מסע הבחירות של אל-סיסי הייתה הגברת מונה אל-בהיירי, ששליטתה בשפה האנגלית דומה לזו של השר שלנו לאיכות הסביבה, עמיר פרץ. היא כה רגזה על ההסתייגות האמריקנית מהצעדים האנטי-דמוקרטיים במצרים, שהגיבור שלה אל-סיסי אחראי להם, עד שהפטירה את המשפט האלמותי "סתום את העכבר שלך, אובמה" (Shut your mouse Obama), כאשר כוונתה הייתה כמובן לומר "סתום את הפה (mouth), אובמה".
הגברת הפכה לגיבורה תקשורתית ואפילו הוזמנה לכנס תקשורת בין-ערבי בדובאיי. היא ומשפט המחץ שלה הפכו לג'ינגלים, לחולצות טי ולסרטוני וידיאו, שבאחד מהם נראה אובמה יורה לעצמו ברקה נוכח התקפותיה המתמשכות של אל-בהיירי על כך שהוא תומך באחים המוסלמים השקרנים.
למען האמת הרגשתי לראשונה חמלה כלפי אובמה. הלוא הוא התאמץ כל כך להתקבל על המצרים. הוא החניף להם בנאום קהיר המפורסם שכה ריגש את יוסי שריד. לאחר מכן הריע לאביב הערבי שהגיע לקהיר ותמך בהדחתו של מובארק, כי היה סבור שזה בדיוק מה שהעם המצרי רוצה. הוא היה מוכן אפילו לעבוד עם האחים המוסלמים, כי שוב סבר לתומו שמפלגה שזוכה ברוב הקולות בבחירות נהנית מתמיכה ציבורית. פתאום הוא מוצא את עצמו אויב העם המצרי, ובתעמולה של אל-סיסי מבטיחים לחדש את הברית עם הרוסים על חשבון האמריקנים.
מול כל הגידופים הללו האמריקנים בחרו להבליג. טוב שיש למצרים שכנה שעליה האמריקנים יכולים לפרוק את כל תסכולם ולצוות על מנהיגיה לסתום את הפה.
לא האויב העיקרי
נוכח חשבון הדמים שיש לנו עם הכנסייה, אפשר להבין את מי שהפגינו נגד האפיפיור פרנציסקוס. אפשר גם להבין את החששות מפני ויתורים לטובת הכנסייה במתחם הר ציון. מדינה שמתנהגת ברכרוכיות כלפי הווקף בהר הבית אינה אמונה להתנהג ביתר נחרצות כלפי הוותיקן. הבעיה היא שאחננו נלחמים בחזיתות רבות, ועלינו להחליט מיהו האויב היותר מסוכן ומי עשוי להפוך לבעל ברית.
לדעת רבה הראשי של בריטניה לשעבר הלורד יונתן זאקס, שבינתיים עבר לגור בניו יורק ומרצה בישיבה יוניברסיטי ובאוניברסיטת ניו יורק, התשובה ברורה. הסכנה הגדולה איננה הכנסייה, אלא הכוחות החילוניים אשר דוחפים את המדינה ואת מערכת המשפט לצמצם את חופש הדת.
בעת שקיבל את עיטור קנטרבורי בפני קהל של נציגי דתות, כולל החשמן הקתולי של ניו יורק ואחד מבכירי הכנסייה המורמונית, הזכיר זאקס את היוזמות שעלו באירופה לאסור על השחיטה היהודית ועל המילה, ואת הנזיפה שספגה אחות קתולית שביקשה בסך הכול להתפלל למען חולה. הרב זאקס הזהיר שהתופעה הזאת עוברת גם לארצות הברית, ומתבטאת למשל ברדיפת אנשים שמתנגדים לנישואים חד-מיניים.
אכן נותרו כיסים של אנטישמיות בכנסייה - בייחוד במזרח אירופה וכמובן בכנסייה במזרח התיכון (כלומר במה שנותר ממנה). לישראל יש בעיות עם כנסיות שעברו חילון והפוליטיקה משמשת להן תחליף לאמונה דתית. אבל ניתן למצוא תמיכה חזקה בישראל בקרב נוצרים מאמינים יותר מאשר בקרב חילונים. והיות שגם הנוצרים נמצאים תחת מתקפה, הם מסתייעים במנהיגים יהודיים כמו הרב זאקס ושותים בצמא את דבריהם כדי לשאוב עידוד ותחמושת רעיונית למאבק המשותף.
מורשת של גאוות יחידה
עם סיום השבעה על אורי אליצור ז"ל קשה להוסיף לשבחים שכבר נאמרו, אבל פטור בלא כלום אי אפשר. אחרים כבר הבליטו את המקוריות שלו, שבאה יחד עם המבנה הלוגי הקפדני שירש מעיסוקו במתמטיקה. לכן אבקש להדגיש את כישרונו של אורי במילים עצמן, ואסתפק בשתי דוגמאות שבהן באה לידי ביטוי יכולתו של אורי להפיק שילוב שנון בין שפת המסורת לשפת האקטואליה.
פעם בעיתון 'נקודה' התלונן אחד מכותבי המאמרים שההתמקדות במחשבתו של הראי"ה קוק לא מותירה מקום לענקי רוח דתיים נוספים, כגון הרב יוסף דוב סולובייצ'יק. אורי העביר מבט חטוף בתוכן המאמר והנפיק את הכותרת הקלאסית "אורות מסנוורים".
אחת הטענות השגורות בפיהם של תומכי הנסיגות היא שהנשק המתוחכם של ימינו מייתר את השליטה בשטח, ותמיד נוכל להרתיע את האויב בנשק הקטלני והמדויק העומד לרשות צה"ל. לטענה הזו השבתי כי תגובה מוצדקת שלנו תיבלם, היות שגם בנשק המדויק ביותר ייתכנו סטיות. טיל או פגז טועה יפגע באוכלוסייה אזרחית, וכולם יתנפלו עלינו. לצערי חזיתי את הבאות, וכך אכן אירע במבצע 'ענבי זעם' נגד החיזבאללה. בלשון ההגדה כתבתי משהו מעין "אפילו עם טילים שכולם חכמים וכולם נבונים" – משפט לא רע אבל לא מושלם. אחרי הליטוש של העורך אליצור הגרסה הסופית הייתה "כולם חכמים, כולם נבונים, כולם כירורגיים".
עם פטירתו של אורי הוצג באתר ערוץ 7 נאומו האחרון בטקס הדלקת המשואות בעפרה. בנאום בלטה במיוחד אהבתו של אורי לעפרה - הד לדברי גאווה דומים שנאמרו על ידי הרב מנחם פרומן והרב חנן פורת ז"ל על תקוע וכפר עציון. שלושתם נלקחו מאיתנו בגיל דומה ובנסיבות דומות. הדור המייסד של מפעל ההתיישבות ביש"ע מתחיל להתמעט. יקומו ממשיכי דרך, אבל נותר משהו מיוחד אצל דור המנהיגים הראשון.
אורי אליצור, הרב פרומן וחנן פורת פעלו במגוון של תחומים כי זה היה צו השעה. ייתכן שאם היו מסוגלים לרכז את כל כוחותיהם בתחום אחד או שניים היו מגיעים לצמרת באותו תחום, אבל הרב-תחומיות שלהם תרמה לפרספקטיבה שלהם. יחד עם חיפוש הקשר בין הציבור הדתי-לאומי לציבור החילוני שנתן את הטון במדינה בצעירותם, הם היו מודעים גם לאלמנט התחרות. גם אם ייפלו כל המחיצות והציבור הדתי יזכה להתקדם בחופשיות בכל המסגרות, יש להמשיך את מורשתם מבחינת גאוות היחידה והתודעה שעלינו להיות טובים יותר.