לא כל אלבום שעל עטיפתו מוצגת תמונה גדולה של ילד עושה לי את זה. ילד פלא – ובתקופה האחרונה נכנסו הרבה כאלה למוזיקה היהודית – יכול להיות חמוד, חינני, כובש, אפילו בעל ביטחון עצמי, אבל זה לא בהכרח אומר שהוא יודע לשיר ברמה גבוהה.
יש ילדים שנכנסים לאולפן הקלטות כי יש להם קול פנטסטי שחבל לבזבז רק על 'אנעים זמירות', ויש כאלה שמגיעים לשם כי הם מסתובבים לאמא בין הרגליים במטבח, והיא שלחה אותם כמה שיותר רחוק.
ולמה לדבר על ילדים כאלה? כדי שיהיה ברור שהביקורת החיובית שתובא להלן, על אליאב שבו, לא נכתבה אוטומטית ברגע שקלטתי שמדובר בילד.
שבו הוא ילד בן 14 מראשון לציון, שצבר ניסיון כפייטן צעיר בבתי כנסת הספרדיים שבסביבתו, וכעת מוציא לשוק אלבום בכורה בסגנון חסידי-מזרחי. לאלבום קדמו לא פחות משבעה סינגלים (כלומר, יותר מחצי אלבום הושמע כבר ברדיו לפני שיצא האלבום עצמו), מה שאולי מומלץ לילדי פלא שרוצים להיכנס לעולם המוזיקה בהדרגה, ולא להיחשף למלוא עוצמתו של אור הזרקורים בבת אחת.
הקול של אליאב עדין, מתוק וגם מוזיקלי. לעומת ילדים בזמר המזרחי שלפעמים מרוב סלסולים קשה לדעת אם הם אכן מדייקים בתווים, השירה של שבו מדויקת. הוא שר נקי, גם בטונים הגבוהים ביותר, מדי פעם מביא אותה במרוואלים אבל בלי להיסחף. הכישרון המוזיקלי הזה מעיד על כך שאם רק ירצה, הוא יוכל להישאר בשוק גם כשכבר יהיה לו קול של מבוגר.
מסביב לשירה של אליאב שבו יש כמובן גם מילים, לחנים ועיבודים, אבל בגזרה הזאת אין יותר מדי הפתעות – מוזיקה יהודית מזרחית פשוטה, נורמלית, בלי הברקות יוצאות דופן. הברקה אחת שבכל זאת ראוי לציין היא השיר "שלוש עשרה מלאו לנער", שכפי שאתם מנחשים עוסק בבר-מצווה, אירוע שאליאב עצמו חווה תוך כדי העבודה הממושכת על האלבום.
רפרטואר שירי הבר-מצווה (אלה שבאמת נועדו לאירוע הזה, לא סתם "סימן טוב ומזל טוב") דליל למדי, במיוחד אם משווים אותו לכמות האסטרונומית של שירי החתונות. ייתכן שהסיבה לכך היא שלזמרים מבוגרים קשה לשיר על בני השלוש עשרה. אולי באמת כדאי שילדי הפלא למיניהם ייקחו על עצמם את המשימה, וידאגו לשירים בשביל החברים שלהם, ולוּ בשביל זה שווה שילדים יוציאו אלבומים.