בהכנות למלחמת ששת הימים, תיכנן צה"ל כי חטיבה 55 של חיל הצנחנים תוצנח בחולות אל-עריש על מנת להגיע לעורף הצבא המצרי.
התקדמותם המהירה של כוחות צה"ל בפתחת רפיח והצלחת המהלומה האווירית שהונחתה על חיל האוויר המצרי , הביאו את מערכי הפיקוד בצה"ל לשנות את דעתם ולספח את החטיבה לפיקוד מרכז של עוזי נרקיס על מנת לתגבר את הכוחות שלחמו שם על מנת להדוף כל מתקפה אפשרית של צבא ירדן ואם יתאפשר, אולי גם לכבוש את העיר העתיקה ...
הלוחמים המאוכזבים שכל כך רצו לטול חלק בקרבות שבמלחמה, חששו שהם הולכים לשמש רק כ"תפאורה" בירושלים, ולא לטול חלק רציני בקרבות, אך לשמחתם, מיד בהגיעם לירושלים נתנה להם הוראה על ידי עוזי נרקיס, להבקיע את הקו הירדני בצפון העיר ולחבור בזריזות להר הצופים, על מנת למנוע את כיבושו על ידי הירדנים.
הצנחנים שחררו את ירושלים?
חטיבת הצנחנים שבפיקודו של מוטה גור מנתה שלושה גדודי צנחנים, פלוגת סיור, פלוגת הנדסה, ויחידת סיוע חטיבתית שבה 4 סוללות תותחים ומרגמות. כמו כן הפיקוד סיפח לחטיבה עשרה טנקי שרמן.
כיום ידוע, כי בניגוד לאתוס הקושר את שחרור ירושלים לצנחנים, התברר שאותם הטנקים שהיו מחטיבה 10 הירושלמית הם אלו שכבשו את ירושלים והיו הראשונים להגיע אל שער האריות, אך הם קבלו "הוראה מגבוה" לחכות לצנחנים על מנת שהם יוגדרו כמשחררי ירושלים, אולי מסיבות פוליטיות, אך בעיקר מפני שבהסכם שהיה בין ישראל לירדן אסור היה לאחד מן הצדדים להכניס טנקים לשטח האויב וישראל לא רצתה שהתגלה השימוש שהיא עשתה בטנקים. ישראל נשארת ישראל בכל מצב.
ובחזרה לסיפורנו. גדודי החטיבה חולקו למשימותיהם, ועל גדוד 66 הוטלה משימת כיבוש מתחם גבעת התחמושת וביה"ס לשוטרים, ובהמשך, כיבוש שכונת שייח' ג'ראח הסמוכה. ההבקעה אל מתחם גבעת התחמושת וביה"ס לשוטרים החלה בשעה 02:30, אור ל-6 ביוני, (ממש היום לפני 47 שנה) , כאשר שתיים מפלוגות הגדוד פרצו את הגדרות המובילות אל היעד, טיהרו את מתחם ביה"ס לשוטרים בזריזות ומשם המשיכו בהתקדמות לשייח' ג'ראח, ואילו שתי הפלוגות הנותרות לחמו בגבעת התחמושת עצמה. וכאן למעשה מתחיל עיקר סיפורנו.
כישלון מודיעיני חמור
הקושי האדיר שהיה בקרב על הגבעה בין היתר, הוא פועלם של הירדנים שביצרו את הגבעה הזאת בלי הרף מאז 1949, והפכו אותה למוצב אימתני, מוקף בתעלת קשר עמוקה, בעלת דפנות בטון. כמה תעלות פנימיות עברו לרוחב הגבעה וארבעים עמדות מבוצרות ומוסוות היטב היו פזורות על פניה, מחפות זו על זו. בנוסף, כשהחל הקרב זרמו רוב החיילים הירדנים מבניין בית-הספר לשוטרים אל התעלות והעמדות של גבעת התחמושת וחיכו לחיילינו שלא ידעו לקראת מה הם הולכים כיוון שלחמו בחשיכה ובעיקר בגלל שהמודיעין על המקום לא היה מדויק ולמעשה הן המפקדים והן החיילים לא הכירו לעומק את המקום ואת הסכנות הרבות שבו.
עדויות מספרות כי לקראת ההתקפה קיבלו קציני המודיעין של הצנחנים שני תצלומים של היעד בלבד. כמו שסיפר פעם מיכה עשת קמב"צ גדוד 66: "...אפס חומר מודיעיני. מוטה לקח את המג"דים לסיור אבל כל מה שהיה זה תצפית שראו בעין, לחלקנו הייתה היכרות עם הקו העירוני מקורס מ"פים אבל שום תוכניות להתקפה. לפני הקרב ראינו בקושי את הצללית של בית הספר לשוטרים".
בנוסף לכל הצרות, הקרב שתוכנן להתנהל בלילה נגרר למהלך היום כיוון שהיה לכוחותינו איחור של שלוש שעות בלוח הזמנים, שעת ה"ש" נקבעה ל-00:00, ונדחתה ל02:15 ביום למחרת. משימת ההבקעה ניתנה ללא אפשרות הכנה - ללא מודיעין ומפות מתאימות, וזמן קצר יחסית לפני עלות השחר, מה שחשף את החיילים הישראלים לעיני החיילים הירדנים שהכירו את המקום על בוריו, אך כל זה לא מנע מסיפור הקרב על גבעת התחמושת להפוך לאחד ממורשי הקרב המפוארים ביותר של צה"ל שעליו גדלו דורות של מפקדים וחיילים, כפי שתקראו להלן.
"איתן לא היסס לרגע"
רבות סופר ודובר על אותו קרב עקוב מדם בגבעת התחמושת, אך אחד מסיפורי הגבורה הידועים ביותר שסופרו על גבעת התחמושת הוא סיפורו של איתן נאוה הי"ד. סיפור גבורתו של איתן מוזכר בפסקה השנייה של השיר המפורסם, שהפך לנכסי צאן ברזל במוזיקה הישראלית " על גבעת התחמושת" . השיר שנכתב על ידי יורם טהרלב ,העצים את סיפורו ומורשתו של הקרב על גבעת התחמושת והפך אותו לאתוס לאומי למרות הטעויות שנעשו בו. בשיר עצמו ניתן לשמוע את דקלומו של קובי רכט, המצטט תיאורים מונולוגיים של פרטי הקרב מנקודת ראותם של לוחמים מהשורה שהשתתפו בו ורואיינו לעיתון במחנה על ידי הכתב יוסף ארגמן. וזוהי הפסקה המפורסמת, השנייה בשיר, שנכתבה על איתן :
"באותו רגע נזרק רימון מבחוץ. בנס לא נפגענו. חששתי שהירדנים יזרקו רימונים נוספים. מישהו היה צריך לרוץ מלמעלה ולהשגיח. לא היה לי זמן לשאול מי מתנדב. שלחתי את איתן. איתן לא היסס לרגע. עלה למעלה והתחיל להפעיל את המקלעון. לפעמים היה עובר אותי, והייתי צריך לצעוק לו שיישאר בקו שלי. ככה עברנו איזה שלושים מטר. איתן היה מחפה מלמעלה ואנחנו טיהרנו את הבונקרים מבפנים, עד שנפגע בראשו ונפל פנימה"...
טוראי איתן, שהיה אז בחור בן עשרים ושלוש וכמה ימים, נשוי ואב לילד, היה יליד המושב השיתופי "מולדת". מספרים עליו כי בעת שירותו הסדיר היה ידוע תמיד שהוא הכתובת לכל מקרה של חילוץ מכונית שקועה, ופתרון בעיה רצינית בשטח. כששמע את הפקודה לא היסס לרגע למרות שנשלח למשימת התאבדות. חמוש במקלעון שלו זינק איתן שהיה בחור חסון וגבוה אל שפת התעלה והחל לרוץ לאורכה קדימה, מושך אליו את אש האויב וממטיר אש שהרחיקה כל מטיל רימונים פוטנציאלי ועזרה לחבריו לטהר את הבונקרים שלמטה ולהשלים את השליטה בתעלות.
"חשבתי", סיפר המפקד ששלח אותו, "כי מימיני פועל מקלע כבד. כמות האש שיצר איתן הייתה ממש שגעונית, וכך גם קצב החלפת המחסניות". הוא ירה גם אל פתחי הבונקרים שבתעלה פנימה, ולא חדל עד שנפגע מכדור בראשו וצנח הרוג לתוך התעלה, לאחר ריצה בלתי אפשרית של 34 מטרים אל מול כל כך אש תופת ירדנית. חבריו מספרים כי לפחות פעמיים במהלך הריצה שלו, כשהוא חשוף אל מול החיילים הירדנים שמעו אותו אומר "אייי" והבינו שהוא נורה, אך המשיך לרוץ עד שקבל כדור שהפיל אותו אל התעלה... לאחר הקרב הם מנו יותר משלושים חיילים ירדנים שהרג בתעלה, כאשר בכל הקרב כולו נהרגו 70 ירדנים!, "רק אז תפסנו", דברי מפקדו, "איזה קטל רציני הוא מנע מאתנו".
לבטח לא תופתעו לגלות כי במכתב האחרון ששלח איתן לאשתו לפני הקרב נכתב "אנחנו עומדים לצאת, אנחנו הצנחנים... מוכנים לכל פקודה שתינתן לנו ומחכים לרגע המכריע. אנחנו לא נבייש את הפירמה. יש הרבה אומץ-לב." ואכן בקרב שנערך בגבעת התחמושת הוא הראה הרבה מעבר לאומץ לב, ועל מעשה זה הוענק לו העיטור הכי גדול בצה"ל- עיטור הגבורה.
קרב הטוראים
הקרב בגבעת התחמושת ידוע גם בשם קרב הטוראים, שכן רבים מהמפקדים, מובילי הקרבות, שצעדו בראש הטור נהרגו בתעלות, והחיילים הפשוטים, הטוראים, נטלו את האחריות לידיהם והמשיכו את הקרבות למרות הכל, מספר ימים מאוחר יותר ב-7 ליוני 1967 כבר נכבשה העיר העתיקה כולה וירושלים אוחדה. אגב, חלק מהבעיות הגדולות ביותר של החיילים שנלחמו בתעלות היו הנשקים הארוכים שלא התאימו לתעלות הצרות בנוסף לאי הידיעה של החיילים לגבי רוחב התעלות, שהיה עליהם ציוד שמנע מהם לנוע בחופשיות בתעלות הצרות. וכך, הכוח אשר נע בתעלה התהלך בטור בו לוחם אחד בלבד שעמד בראש ביצע את הלחימה באותה העת. כאשר הלוחם הראשון נפל, היה מחליף אותו הלוחם שבא אחריו וכן הלאה וכן הלאה...
סיכומו של עניין
ואם נסכם בשני משפטים ובנתונים יבשים, ניתן לומר כי הקרב החל בשעה 2:30 כשגדוד 66 החל ב-"הבקעה" של גבעת התחמושת, והסתיים עם אור הבוקר ב 5:15 . בסיומו של הקרב נמצאו כ- 70 הרוגים ירדנים, אך גם 90 פצועים ו-21 הרוגים של כוחותינו (בנוסף ל- 15 לוחמים שנהרגו בבית ספר לשוטרים). למרות התוצאות הקשות של הקרב והמחלוקות הרבות סביב השאלה האם הוא היה היה הכרחי?! והאם היה אפשר לנהלו אחרת?!, בהחלט אפשר לומר בפה מלא שמורשת הקרב האדירה נשארה לנו למזכרת לדורות הבאים והיא תלווה אותנו ואת חיילנו תמיד. יהיה זכרם של החיילים שנספו בקרב על גבעת התחמושת ברוך !