'חוק לסיוע להתאבדות'

התנגדות רבנית נרחבת לחוק 'מוות במרשם רופא'. גם ההסתדרות הרפואית מתנגדת. "שבועת הרופא העברי מצווה עלינו לקדש את החיים".

שלמה פיוטרקובסקי - ערוץ 7 , ט"ו בסיון תשע"ד

אילוסטרציה
אילוסטרציה
פלאש 90

ועדת השרים לחקיקה אישרה ביום ראשון האחרון את הצעת חוק "מוות במרשם רופא" של ח"כ עופר שלח מסיעת "יש עתיד".

ההצעה, שעליה חתומים גם חברי הכנסת קארין אלהרר, דוד צור, יריב לוין, מיקי רוזנטל ונחמן שי, מבקשת לאפשר לחולה סופני לקבל במרשם רופא תרופה מרדימה במינון ממית. מדובר בהוספת פרק לחוק "החולה הנוטה למות" הקיים כבר היום, אשר מכיר בזכותו של חולה סופני שלא לקבל טיפולים רפואיים שיאריכו את חייו.

ההבדל הגדול הוא שבחוק הקיים היום יש הוראות מפורשות האוסרות על עשיית כל מעשה שמטרתו קיצור חייו של החולה, ואילו ההצעה הנוכחית מבקשת למעשה לעזור לחולה להתאבד.

הצעת החוק סבוכה וכוללת סעיפים רבים, חלק ניכר מהם נועד לוודא שהחולה באמת מעוניין למות ולא מדובר בגחמה של רגע. אחרים נועדו למנוע מצב שבו חולה יבקש למות עקב רצונם של הסובבים אותו ולא רצונו האישי. בסופו של דבר קובעת ההצעה כי רופאו האישי של חולה שנוטה למות ירשום לו "מרשם מוות", לאחר שקיבל אישור מרופא אחראי, כלומר מנהל מחלקה בבית חולים או רופא מחוזי בקופת חולים.

אין בחוק סנקציה על רופא שאיננו מוכן לרשום מרשם שכזה, אולם הוא גם לא מכיל שום הוראה שמתירה במפורש לרופא לסרב לשתף פעולה עם הליך מעין זה. ההצעה קובעת עוד כי חולה שיבחר לסיים את חייו בדרך זו לא יוגדר כמתאבד בתעודת הפטירה, ומותו ייחשב מוות טבעי לעניין כל ההשלכות החוקיות.

יש להדגיש כי בניגוד למצב הקיים בכמה ממדינות אירופה, על פי הצעת החוק הזו ייאסר על רופא לסייע באופן אקטיבי למותו של אדם. רופא לא יוכל לעזור לחולה לקחת תרופה ממיתה ולא להזריק לו סם ממית.

פגיעה באמון ברופאים

החוק עורר כמובן התנגדות רחבה בקרב רבנים וחברי כנסת דתיים, אולם גם בממסד הרפואי היו מי שמאוד לא אהבו אותו. יושב ראש ההסתדרות הרפואית, ד"ר לאוניד אידלמן, הביע במכתב לשרת הבריאות יעל גרמן התנגדות לחוק, מטעמים אתיים ופרקטיים כאחד.

ברמה הערכית ציין אידלמן כי "אף שאנו מבינים וחשים אמפתיה כנה כלפי סבלם הקשה של החולים הסופניים ובני משפחותיהם, אין זה מתפקידו של הרופא לסייע בידי חולה סופני לסיים את חייו בדרך שאיננה טבעית. תפקידנו המקצועי והחברתי הוא להבריא חולים, ואם לא ניתן - אז להקל על סבלם ככל שאפשר. שבועת הרופא העברי, אשר אותה חורת כל רופא על דגלו משחר שליחותו הרפואית, מצווה עלינו לקדש את החיים. לפיכך, מתן אפשרות חוקית לחרוג מעיקרון מקודש זה קשה עלינו מאוד".

מבחינה פרקטית העלה אידלמן את החשש כי "הרופאים זוכים לאמון רב מהציבור בזכות משימתנו היומיומית - להציל חיים. אמון זה עלול להיפגע באופן משמעותי אם, חלילה, יהיה רופא שיעסוק בהמתה".

פרופ' אבינעם רכס, לשעבר יו"ר לשכת האתיקה של ההסתדרות הרפואית, דווקא הביע תמיכה בחוק: "אנחנו חברה מתקדמת, ואנחנו צריכים לתת לאותם אנשים כלים אנושיים כדי שלא יצטרכו להתאבד בצורה איומה ונוראית. מדובר באמצעי הומני לסיום החיים ולרופא שרוצה להתעסק עם זה צריכים להיות הכלים לכך".

ח"כ שלח טען כי מדובר בחוק שכבר קיים במדינות שונות בעולם, וכי מתן אפשרות לחולים לסיים את חייהם בדרך מכובדת היא חלק מכבוד האדם. "מדובר בבעיה שעל החברה להתמודד איתה, והצורך בכך גדל ככל שתוחלת החיים מתארכת והטכנולוגיה הרפואית משתפרת. 'חוק המוות בכבוד', כפי שהחוק מכונה במדינות בארצות הברית שבהן כבר הונהג, מעניק לחולה מידה של שליטה בחייו גם בימיו האחרונים, שיש בה עוצמה כדי לסייע בהתמודדות עם הסבל".

"כדור מוות בספר החוקים"

עם אישור ההצעה בוועדת השרים התברר כי ההתנגדות הדתית והרבנית לחוק היא מקיר לקיר. רבני 'בית הלל' פרסמו הודעה שבה הם קוראים לחברי הכנסת להתנגד לחוק: "עם כל הכאב וההזדהות שכולנו חשים בעומדנו מול החולה המתייסר במחלתו הסופנית, אנו מאמינים שחיי האדם נתונים בידי הקב"ה, הוא נותנם לאדם והוא נוטלם ממנו בהגיע יומו, ואל לנו לתת בידי אדם היתר לקצר את ימיו של אדם אחר. כל היתר חוקי להמתתם של אנשים מהווה פגיעה בערכים קדושים אלה, וסופו - מי ישורנו".

הרב פרופ' אברהם שטיינברג, מומחה בעל שם לאתיקה רפואית ומי שעמד בראש הוועדה שהביאה לחקיקת חוק החולה הנוטה למות, טוען כי התיקון לחוק מנוגד למטרתו של החוק: "זה חוק שמנוגד לחוק כבוד האדם וחירותו, מנוגד לדמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ומנוגד גם להיגיון. צריך לקרוא לחוק בשמו האמיתי, זה חוק לסיוע להתאבדות".

הרב שטיינברג מציין כי חקיקת החוק תגרום בהכרח למדרון חלקלק. "החוק בגרסתו הנוכחית מאפשר רק למי שמסוגל לקחת כדורים בעצמו למות. יבוא אדם משותק ויטען 'אני גם סובל, למה לי לא מגיע למות?', ואז נתקן את החוק כך שהרופא יזריק את התרופה? ומה אם ילד סובל, נתיר להוריו להרוג אותו? מה ההבדל בין סבלו של האחד לסבלו של האחר? לכל חברה יש דברים שהם בגדר טאבו, שלא מפרים אותם גם אם מישהו בשוליים נפגע מכך. פריצה של הטאבו תגרום בוודאות להידרדרות חמורה".

הרב ד"ר מרדכי הלפרין, ראש מכון שלזינגר, פרסם באמצעות פורום חותם חוות דעת שבה הוא אינו נותן אמון בחסמים שמציבה הצעת החוק: "החוק יביא בסופו של דבר להפסקת חייהם של אנשים ש'אינם מתאימים לנו'. כל רופא יעשה דין לעצמו, והריגת אדם תהפוך לנורמה רצויה".

הרב הלפרין מציין בנייר העמדה כי בארצות שבהן עבר חוק דומה, ניתן להיווכח בקיומה של תופעה שבה רופאים עושים דין לעצמם ומקלים יותר ויותר את הקריטריון להרג. כך לדוגמה, בשוויץ שבה הותרה המתת חסד אקטיבית קיים ארגון המתפרנס מהנושא ומסייע לאלפי אנשים למות. "לרוע מזלם של המומתים, לא על כולם התרופה פעלה כמו שצריך וחלקם סבלו שעות רבות מייסורים נוראים".

השר לאזרחים ותיקים אורי אורבך הגיש ערר על אישור ההצעה בוועדת השרים לחקיקה, תוך שהוא מכנה את הרציונל שבבסיס ההצעה "ליברליות מזויפת". בהודעה שפרסם ציין אורבך כי "זהו אותו עיוות מחשבתי שמביא לסחר בנשים תחת הכותרת 'פונדקאות'; וזו אתה פרובינציאליות הטוענת שהחוק גם פועל מצוין באורגון שבאמריקה, אז בטח שזה מתאים לנו. וואו, אמריקה. לבי לבי לחולים הסופניים שאין שיעור לסבלם, אבל הדיון הוא גם מה מותר להכניס לספר החוקים, מה תפקידם של הרופאים ובני משפחה, והאם רק זכות הפרט היא הערך המכריע בקביעת החוקים. אנסה במעט כוחותיי להציל את ספר החוקים שלנו מכדור המוות הזה".

ח"כ שלח סירב להתראיין לכתבה ולהתייחס לטענות נגד החוק.