פואד והתחקיר שלא היה. פרשנות

גם לעיתונות, שלא טרחה לחקור שמועות ורמזים על בנימין בן אליעזר, יש חלק חשוב בפארסת בחירת הנשיא

יאיר שפירא , ט"ו בסיון תשע"ד

ח"כ בנימין (פואד) בן אליעזר
ח"כ בנימין (פואד) בן אליעזר
צילום: פלאש 90

מיד אחרי ההכרזה על ניצחונו של רובי ריבלין התפנו כולם לערוך את רשימת הנפגעים הארוכה המשתרכת אחרי הבחירות הסוערות לנשיאות המדינה.

נתניהו צעד בראש עם התנהלות פוליטית שמעלה חששות כבדים באשר לשיקול הדעת של האיש בעל ההשפעה הגדולה ביותר על עתידנו. אחריו צעדו החרדים ששוב לא הצליחו להציג חזית אחידה; שר החוץ ליברמן ששב וכשל בבחישה בקלחת הפוליטית; חתן פרס נובל, פרופ' דן שכטמן, שהתבזה עם פתק הצבעה יחיד; נשיאת מועצת העיתונות דורנר, שנעזרה בעיתונאית כדי לקושש את החתימות הדרושות להתמודדות; השר סילבן שלום שנאלץ לפרוש בעקבות תלונות על פרשות כיעור בעבר; דליה איציק ומאיר שטרית שנאלצו לחשוף הצהרות הון המעידות על האפשרות היפה של פוליטיקאים להתבסס כלכלית. וכמובן - בנימין בן אליעזר, האיש והכספת.

לפחות האחרון מעיד כאלף עדים על כישלון מהדהד של גורם נוסף: התקשורת הישראלית. ענייניו הכספיים של בן אליעזר נמצאים כרגע בחקירה משטרתית שבסופה ייאספו די ראיות כדי להעמידו לדין על שחיתות, או שלא.

אבל ענייניו הכספיים של בן אליעזר הם סוד גלוי בין יודעי דבר, ועיתונאים הם יודעי דבר. במהלך השנים האחרונות הגישה העיתונות לציבור הרחב טעימות קטנות מהמידע. היו אלה רמזים בלתי מחייבים, נטולי סיכון משפטי או עבודת תחקיר של ממש.

בן אליעזר, שיצא הישר מחיק הצבא אל חיק הפוליטיקה, רכש לפני כשנתיים דירה ביפו בכתשעה מיליון שקלים. העניין סוקר, בהרמת גבות אמנם, אבל זו לא יכולה להיחשב למאמץ עיתונאי של ממש. לפני שנתיים דלף אל העיתונות הערבית ספר שכתב נשיא מצרים לשעבר חוסני מובארק, ובו הוא מציין כי העביר בסתר לבן אליעזר סכום של 25 אלף דולר בחודש. ולמרות שבפרשה זו העניין נראה כגולש הרבה מעבר לשחיתות, הסתפקה העיתונות בהכחשה של בן אליעזר.

לו הייתה בישראל עיתונות של ממש, רק החיבור בין העובדה ששר בכיר בממשלת ישראל התעשר בלי כל הסבר נראה לעין ובין טענתו של נשיא מדינה ערבית כי העביר לו סכומים גדולים על בסיס קבוע, היה שולח תחקירנים של כמה כלי תקשורת לעבודה מאומצת של חודשים כדי לנסות לגלות אם יש קשר בין הדברים. אבל האמת היא שלמרות שבאמתחתם של רבים מהעיתונאים בישראל היו מונחים עוד מספר רמזים הנוגעים לבן אליעזר, אף אחד לא קם.

ביקורת לכאורה

השבוע הגיעה שרת המשפטים ציפי לבני אל הוועדה לביקורת המדינה והציגה בחגיגיות את הנציבות החדשה לביקורת פרקליטות המדינה. האכסניה הייתה המקום שבו נולדה הנציבות לפני שנים אחדות, כאשר הצעת חוק פרטית להקמת גוף ביקורת כזה הונחה על שולחן הכנסת. אז מיהרו נציגי משרד המשפטים להגיע לוועדה כדי לנסות את התרגיל שפעל אין ספור פעמים בעבר: לשכנע את הח"כים, תמימים שכמותם בכל פעם מחדש, כי אין צורך בהליך אגרסיבי של חקיקה ויש לאפשר למערכת לבחון את השגת המטרה באופן וולונטרי.

בדרך כלל הח"כים בולעים את הפיתיון, המערכת המשפטית מקימה ועדה שיושבת על המדוכה שנים, הכנסת מתפזרת וחברי הכנסת שפעלו בנושא מוצאים את עצמם מחוץ לבית המחוקקים, או מקודמים אל שולחן הממשלה, או מתעסקים בדברים אחרים. והעניין נשכח ונזנח. כך למשל הצליחה נשיאת בית המשפט העליון לשעבר דורית ביניש למסמס את הניסיון שנעשה בכנסת לאפשר להקליט את הדיונים בבתי המשפט השונים, כדי לייצר תיעוד אמין של התנהלות הדיון. השופטים, אדוניו היחידים של הפרוטוקול, התנגדו בחריפות, ושכנעו את הח"כים שלא לחוקק את הרפורמה בטרם תוקם ועדה לנושא. מאז הספיקה הכנסת להתפזר שלוש פעמים, ואיש כמעט אינו זוכר את הצעת החוק ואת הוועדה של ביניש.

גם לפרקליטים כמעט שיחק המזל. רוני בראון היה יו"ר הוועדה לביקורת המדינה, וניהל בעצלתיים מעקב אחרי ועדה של הפרקליטות שדנה בחוסר רצון באפשרות להקים גוף ביקורת על עצמה. אבל אז חבר יו"ר קדימה שאול מופז במפתיע אל הקואליציה של נתניהו, וראשות הוועדה השמורה לאחד מאנשי האופוזיציה עברה אל ח"כ אורי אריאל. הוא, בעידודם הנמרץ של פעילים כמו אורית סטרוק, דווקא הגביר את הלחץ על ועדת הפרקליטים והחל לקצוב לה לוחות זמנים. החרב שתלה מעליהם היא חקיקה מהירה במקרה שהוועדה תתמהמה. האיום עשה את שלו. הפרקליטות הגישה מתווה להקמת גוף ביקורת פנימי והתחייבה על לוח זמנים להקמתו. בלו"ז הם לא עמדו, אבל בכנסת הבאה סטרוק הייתה כבר חברת כנסת. ועדת הביקורת לא שכחה, ובגיבויה של השרה לבני הגוף קרם עור וגידים.

ליחידה החדשה שקמה לפני כמה שבועות הוקצו 24 תקנים שיאוישו במלואם בחצי השנה הקרובה. לשכת הנציבה תחלוש על שני אגפים: האחד יעסוק בביקורת שוטפת של הפרקליטות וימנה עשרה עובדים ושלושה מתמחים (על פי הקריטריונים הנדיבים של משרד המשפטים להעדפה מתקנת שניים מתוך השלושה יהיו ערבים). השני יהיה אגף לתלונות פרטניות: ארבעה עובדים ומתמחה אחד שאמורים לטפל בתלונות ספציפיות שיגיעו גם מהציבור הרחב. לפתחו עומדים כבר עכשיו, שבועות לאחר השקתה הרשמית של הנציבות, כחמישים תלונות של אזרחים.

האגף לתלונות פרטניות מהווה את ההישג המרכזי של הח"כים. שכן הפרקליטות עשתה הכול כדי להותיר את הנציבות עם אגף ביקורת בלבד, כזה שיוציא דו"ח שנתי כללי עמוס בגרפים והערות על כשלים מערכתיים. אבל בוועדה לביקורת המדינה התעקשו, והנציבה החדשה, שופטת בית המשפט המחוזי הילה גרסטל, תוכל לכאורה לעסוק גם בהתנהלות בעייתית של פרקליטים.

לכאורה היו צריכים הח"כים בוועדה לחגוג השבוע את ניצחונם. אבל למעשה הם שבו ונפלו למלכודת שטומנת להם המערכת המשפטית. לו היו חברי הכנסת מעגנים את מעמדה של הנציבות בחקיקה הראשית, הרי שמן הסתם הם היו דואגים לעגן בחוק את חובת שיתוף הפעולה עם הנציבות. בדומה לחוק מבקר המדינה שמאפשר להטיל סנקציות פליליות על אדם שמסרב לשתף פעולה עם גוף הביקורת, ובוודאי שעובד מדינה אשר מסרב לשתף פעולה צפוי לדין משמעתי ועלול לשלם במשרתו. עתה, משפוּתו שוב לוותר על סמכותם לחוקק, גילו הח"כים בישיבה החגיגית שהתקיימה השבוע כי ייתכן שהקימו גוף חסר שיניים.

ארגון פרקליטי המדינה, ארגון העובדים של הפרקליטים בפרקליטות המדינה, הודיע כי הורה לחבריו שלא לשתף פעולה עם גוף הביקורת החדש, שכן הקמתו לא נעשתה בתיאום. הוא דורש להיפגש עם פרקליט המדינה ולשאת ולתת איתו על נוהלי הביקורת של הגוף החדש, כדי למנוע פגיעה בלתי הוגנת בפרקליטים.

בהתחשב בעובדה שהגוף החדש הוקם על ידי משרד המשפטים ובשיתוף עם נציגי הפרקליטות (אז לא בכובעם כנציגי עובדים אלא כביכול כוועדה מקצועית), הרי שכבר עתה הנציבות מוגבלת מאוד בפעולותיה. היא לא תוכל לעסוק בנושאים הנמצאים בשלב החקירה המשטרתית, בשלב העבודה על התיק לקראת הגשת כתב האישום, בשלב ניהול המשפט או בתקופת התנהלותו של ערעור. טווח זמן שיכול להימשך בקלות שנים ארוכות ושספק אם אחריו האזרח ימצא כוח לנהל עוד מלחמה בפרקליט שהתנכל לו. הנציבות לא תוכל לעסוק גם בשיקול דעת משפטי שהפעיל פרקליט (ולא מעט עוולות חוסות תחת סעיף שכזה), וכמובן תוכל לדחות תלונות בעילה של זוטי דברים.

אחרי כל אלו לפרקליטים לא נותר הרבה. ועד העובדים שלהם צריך להוסיף רק עוד מעט משקולות על רגליה של הנציבות, כדי לקבל עוד גוף ביקורת עקר, שתקציבו על פי ההערכות יגיע לעשרה מיליון שקלים בשנה.

מי ינהל את המכון

בשולי קריסתו המצערת של מכון לנדר מתקיים מתחת לפני השטח מאבק מרתק ותקדימי בין כונס הנכסים הרשמי של משרד המשפטים ובין המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג). המוסד האקדמי הפרטי הודיע על הקפאת הליכים בשל חובות הנאמדים בכ‑22 מיליון שקלים, וגירעון שנתי מצטבר של כשישה מיליון שקלים בשנה. קריסת המכון תביא לפיטוריהם של כ‑170 עובדיו, ותותיר מאות סטודנטים, רובם מהמגזר הדתי והחרדי, בלי תואר אקדמי לאחר השקעה של שנות לימוד ועשרות אלפי שקלים.

כונס הנכסים הרשמי מנסה למזער את הנזק בעזרת הסדר נושים, אשר במסגרתו יועבר המכון לניהולה של עמותה חדשה שתמשיך ותפעיל אותו, בתמורה לסכום שיחולק בין הנושים השונים. אלא שניהול מוסד אקדמי דורש את אישורה של המל"ג, ולזו שיקולים אקדמיים שלעתים גובלים באנינות מסוימת. במשרד המשפטים חוששים כי המל"ג לא תמצא מבין העמותות המבקשות לקנות את הפעילות של מכון לנדר עמותה אחת שתהיה ראויה לטעמה לניהול מוסד אקדמי. בחוות דעת בהולה שהוציאו למל"ג הדגישו במשרד המשפטים כי אל למועצה לפסול מציעים מטעמים שאינם מעוגנים בקריטריונים מפורשים וקבועים, ורמזו כי אם תעשה כן הם ייתקלו במאבק של הכונס כנגד שיקולים אלו בבית המשפט.