נוכח חרדות של בני נוער רבים, ושאלות של הורים כיצד לדבר איתם או לסייע להם, קיימנו הבוקר ראיון עם הרב יונה גודמן, שבין השאר פעיל במרכז מהות להתמודדות עם מצבי חירום ולחץ.
מה לדעתך חשוב לומר לילדים ביום כזה? איך עוזרים להם?
לפני ששואלים מה לומר לילדים, צריך לראות מה אנו "אומרים" לעצמנו. גם אנחנו בסערה המורכבת מערבוב של דאגה, חרדה, הזדהות ועוד. ראשית, אנחנו צריכים להבין שמה שעובר עלינו זה נורמלי. ברוך השם אנו אנשים רגישים ואכפתיים וממילא מושפעים, כל אחד בדרכו, ממה שקורה אצל אחים. אחד מאיתנו עצבני, שני מתקשה להתרכז, שלישי לא מצליח לישון ורביעי "מכור" לחדשות. כל אחד מגיב בצורה אחרת המתאימה לו, וצריך להבין זאת ולקבל זאת. בפרט נכונים הדברים בין בני זוג. אחד רוצה רק לדבר על המצב והשני רוצה רק לקרוא חדשות. נדרשת הבנה והכלה של צרכי האחר.
ומה תפקידנו לגבי הילדים? הם חשופים לחדשות ונסערים נורא.
תפקידנו ההורי הוא בין השאר לתווך את החדשות בשני מובנים משלימים. מצד אחד, לא נכון לילדים, בעיקר צעירים, להיות חשופים לרצף אין-סופי של חדשות. רדיו או טלוויזיה ואינטרנט שפתוחים כל הזמן, עם מבול של חדשות מלחיצות שחוזרות על עצמן בלי די, יוצר הצפה שקשה לילדים להכיל. צריך לצמצם את החשיפה ולפתוח חדשות בתדירות נמוכה יותר. מצד שני, צריך לספר להם, באופן יזום, מה קורה. לא לשדר שהמצב כה מפחיד עד שאפילו אימא לא מדברת על זה איתך. להפך, לספר, לאפשר להם לשאול שאלות וכן הלאה.
אבל אם אספר להם, זה עלול להלחיץ אותם עוד יותר?
לדעתי ההפך הוא הנכון. אם הם ימשיכו להיות ניזונים רק מהחברים, מד הלחץ של השמועות רק יעלה. הם זקוקים דווקא לנו, ההורים או המחנכים. כדי לדעת באיזה אופן לדבר, צריך להתחיל מהם. לשאול אותם מה הם שמעו; האם דיברו איתם על זה בבית הספר, ומתוך הדיווחים שלהם להתחיל את השיחה ברמה מותאמת. השלב הראשון הוא מידע. להפריך שמועות ו"השערות מלומדות" של החבר בהסעה.
אחרי יצירת מצע של מידע אמין, לפי מה שידוע לנו, אפשר לדבר על רגשות. לשתף אותו בעדינות במה שעובר עלינו ולשאול אותו מה הסיפור עושה לו; האם הוא מצליח להתרכז כרגיל או כל שאלה אחרת שמאפשרת הבעה רגשית. אגב, לא כל רגש מסעיר מחייב "תשובה" שכלית. נערה שאומרת שהיא מפחדת, לא בהכרח מצפה ל"תשובה" אלא להבנה ולהזדהות. אפשר לומר לה על הפחד שלה: "זה בטח נורא מסעיר. אפשר להבין", להתיישב לידה ולתת חיבוק. לעתים תפקידנו החינוכי מתבטא יותר בהתנהלותנו ופחות בדברינו.
ומה אגיד לו אם הוא יאמר שהוא מפחד מאוד?
בראשית הדברים אמרנו שמגוון התגובות שלנו הן הגיוניות. כך הדבר גם לגביהם. צריך לעזור להם להבין כי תחושותיהם נורמליות. אם הבת שלנו לא ישנה כל הלילה, להסביר לה שזה הגיוני, וכי השינה תחזור תוך כמה ימים, וכן הלאה.
השלב השלישי הוא ניסיון לחשוב ביחד מה נותן לנו כוח להתמודד עם המצב הנוכחי של חרדה ואי-וודאות. אחד מקבל כוחות בזכות פעילות פיזית, אחר על ידי תפילה, ושלישי על ידי מפגש חברים. אפשר להחליט שעושים ארוחת ערב משפחתית, כדי להיות ביחד, או נוסעים לסבא ביחד וכו'. מי שזה מתאים לו, יכול לעשות ערב משפחתי של שירה נשמה. דברים אלו לא "שייכים" רק לבתי הספר. דווקא כעת, ליזום זמן איכות משפחתי נוסף, בונה ומחזק.
יש לי ילד שעדיין בפנימייה עד סוף השבוע. איתו איך מדברים?
תפקידנו לגלות הורות דווקא כלפי ילדים הנמצאים במרחק פיזי, מי בלימודים, בשירות וכו'. לעשות סבב טלפוני יזום פעם ביום לשאול מה שלומם. לשלוח מעת לעת הודעות טקסט או ווטסאפ. בהחלט יש מקום להיכנס לאוטו ולנסוע לבקר את הנער\ה, אפילו לחצי שעה.
שאלה קטנה לסיום: מה יהיה?
למרבה הפלא, התשובה פשוטה. יהיה מצוין. בסוף. בסוף תהיה גאולה שלמה, ומקדש, ושלום אמת והכול. זה כתוב בנביאים, בסידור, מוזכר בכל לידה או חתונה ומהווה את הציר המרכזי של חיינו. השאלה היא איך מתקדמים לקראת מימוש אותה אמונה. זה מצריך מאיתנו להבין שמעשה חטיפה היא שורה אכזרית נוספת במלחמה ארוכה על זכותנו לחיות בארץ הזאת. בשבת קראנו על המרגלים שחששו מהצורך להתמודד עם קשיי כיבוש הארץ. אנחנו עִם 'חטא המרגלים' סיימנו.
כשיצאנו לדרך לפני מאה שנה ויותר, ידענו שיהיו קשיים נוראיים. ידענו שיהיו מלחמות וצרות, וכן, גם חטיפות. אך מתוך הכול אנו מתגברים ובונים. מתוך אמונה, מתוך תפילה, מתוך עוצמה – אנו ממשיכים. אויבנו לא רוצים לחטוף שלושה. הם רוצים לפורר את הרוח של כולנו. ואנו לא מתפוררים אלא מתלכדים ומתעצמים. אנו לא בגלות ואין לנו כוונה להיות חגבים בעיני אחרים ולא בעיני עצמנו. בע"ה, גור אריה יהודה מתנער מתרדמתו ושב לארצו ולעצמו, לאלוקיו ולתורתו.
מותר לדאוג, להזדהות, לכאוב – אך מתוך אמונה גדולה. עם ישראל חי, יש לו ב"ה מדינה וכוחות מגן אדירים. בעזרת השם, ובעזרתם, נתפלל לבשורות טובות, נתחזק כמשפחה וכקהילה, ונמשיך לבנות ולהיבנות.