בשיחה עם יומן ערוץ 7 מספרת מושקי דבניק, בת השירות שהייתה בליל חטיפת הנערים במוקד בנימין וקיבלה את שיחתו של אופיר שער, אביו של גיל-עד, על הלילה המטלטל שעברה יחד עם חברתה למשמרת, הודיה.
דבניק מתארת את השיחה הראשונה שקיבלה מאביו של גיל-עד כ"שיחה מאבא מודאג שבנו יצא בעשר וחצי מהישיבה ומאז נעלמו עקבותיו", היא אומרת ומציינת כי מדובר בדיווח התחלתי שכמותו מגיעים רבים למוקד ועל פי נוהל קבוע ומוסדר מועבר המידע לגורמים הרלוונטיים בצבא ובמשטרה.
עוד מוסיפה דבניק ומספרת כי מהשיחה לא עלה בבירור שהאב לא קיבל מענה ראוי ושלם מהמשטרה, אם כי היה ברור שנוצר קשר מוקדם עם המשטרה. לדבריה כתושב גזרת בנימין גם אופיר שער יודע שהמידע יועבר ממוקד בנימין באופן מהיר יותר לגורמי הביטחון שעימם עובד המוקד באופן ישיר.
את השיחה הראשונה מתארת דבניק כשיחה רגועה באופן יחסי, שיחה שהתקיימה בטון רגוע כפי שהיה גם בשיחה עם הוריו של נפתלי פרנקל ששמרו גם הם על טון רגוע ומאופק בשלבים הללו "אבל ככל שהתקדמו השעות לקראת לפנות בוקר אביו של גיל-עד החל להילחץ יותר ויאמר לזכותו שגם להפעיל לחץ נוסף להעלות השערות וכך גם עלינו לפעול מול גורמים נוספים ומוקדים נוספים", היא אומרת ומציינת כי בשעה זו כאשר פנו היא וחברתה למשמרת, הודיה, למוקד קריית ארבע התברר כי שם לא יודעים דבר על ההתרחשות.
גם איסוף המידע ותפירת הקשרים סביב ההתרחשויות במוקד בנימין לא הייתה מיידית. דבניק מספרת כי בתחילה לא היה ברור שגם נפתלי פרנקל נעדר. את הרגעים הללו היא מגדירה כ"סוג של טלפון שבור" שכן לא היה ברור בדיוק המסלול שבו התקדמו הנערים והשערות שונות החלו לעלות מצידם של ההורים. מאחר והנעדרים הודיעו שהם בדרכם הביתה היה ברור שהם לא צפויים להתעכב בנקודה כלשהי, אך עם זאת עלו השערות שמא הלכו לבתי חברים או אולי אף לסינמה סיטי בירושלים.
דבניק מציינת כי מוקד בנימין מקבל לצד שיחות אמת גם לא מעט הטרדות וטעויות של מי שמבקש להגיע למוקדים אחרים או גורמי ביטחון אחרים, אך במקרה זה מהר מאוד ניתן היה לזהות בקולו של האב המודאג שבפניהן תמונה לא ברורה ואין קצה חוט לאיתור הבנים. "בדרך כלל נערים כאלה נמצאים אחרי שעתיים-שלוש, אבל ככל שהתקדמו אל הבוקר והתעדכנו מול הגורמים האחרים כדי לברר אם יש חדש, התשובה הייתה ש'אין מה להוסיף'".
את המשמרת המתוחה עברו מושקי והודיה לבדן עד סופה, כאשר בשלב מסוים התחבר הטיפול הענייני טכני בחיפושים עם אמירת תהילים ומעורבות רגשית הולכת וגוברת. "ברגע שאתה שומע אב של נער במצב של חוסר אונים, כשהוא לא יודע מה לעשות ולמי לפנות, אתה מנסה להיכנס לראש שלו, להבין מה עובר עליו בשעות הללו. פועלים במצב כזה עם הרבה רגש ותקווה ובאיזשהו שלב התחלנו גם להגיד פרקי תהילים".
על תחושותיה מאז הלילה הסוער שעברה וההבנה שדרכה נקרתה אל צומת מטלטלת בחיי העם כולו, היא אומרת: "קשה לעכל שנכחת בצעדים הראשונים של כל הסיפור הזה. אני שמחה שפעלנו, הודיה ואני, מחוץ לקופסה ולא היינו שאננות. מאוחר יותר עברנו על הפרוטוקול עם גורמים חשובים והבנו שמרוצים מההתנהלות. זה עדיין קצת הלם אבל אנחנו ממשיכים לתפקד וממשיכים לעבוד".
(תודות לכתבת ערוץ 7 אורנית עצר על עזרתה בהכנת הכתבה)
