בשבוע האחרון נפתחו כל מהדורות החדשות בסיקור אירוע החטיפה של גיל-עד שאער, אייל יפרח ונפתלי פרנקל.
נציגי הציבור שביקרו בבתי המשפחות ובהם נפתלי בנט, שלי יחימוביץ, אלי ישי ובני בגין ביקשו לשתף את הצופים ואת כלי התקשורת ברושם העז שהותיר בהם הביקור. המסר של כולם היה זהה למדי. מדובר במשפחות מרשימות בעלות חוסן נפשי ואמונה יוקדת. באנו לחזק, הם אמרו, ויצאנו מחוזקים.
"המשפחה חיזקה את היישוב"
בנוף איילון, שם מתגוררת משפחתו של נפתלי פרנקל, משתדלים לשמור על אופטימיות למרות המצב. רמי ליבר, דובר היישוב, מספר על הרגעים הראשונים לאחר היוודע הבשורה הקשה: "היינו כולנו בהלם גדול. ידענו שמוכרחים לפעול ומהר. תוך זמן קצר הקפצנו צוות חירום יישובי שנמצא בכוננות לאורך השנה כולה, והוא החל לחלק תפקידים לאנשים הרלוונטיים". ליבר מספר על גיוס מקסימלי של כל אנשי היישוב, צעירים ומבוגרים, ועל החיבוק החם שמקבלת המשפחה. "אנשים בישלו אוכל לשבת, הביאו עוגות, קפה ושתייה ופתחו את ביתם ולבם לרווחה".
משפחת פרנקל, אשר מתגוררת ביישוב כ‑15 שנה, נחשבת למשפחה "מיוחדת ואצילית" כהגדרתו, והיא מוכרת לכלל התושבים. "הרגשנו צורך לדבר עם בני הנוער שהיו מבולבלים ונבוכים מול המקרה. אבל להפתעתנו, משפחת פרנקל שידרה עוצמה כזאת שהיינו רק צריכים להביט בהם ולשאוב בעצמנו כוחות".
נפתלי הוא השני מבין שבעה ילדים. אמו רחל יצאה אל כלי התקשורת והצליחה להפתיע את כולם כאשר בחרה, בקול אופטימי למדי, להודות לכולם. "אותי זה לא הפתיע", אומר ליבר, "עוצמות הנפש שלהם היו ידועות ומוכרות. אנחנו הרי אנשים מאמינים שיודעים שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים". ליבר בוחר לסיים בתפילה לשובם של הבנים: "יהי רצון שריבונו של עולם יראה לנו ניסים ונפלאות, ונזכה לראות את הילדים הללו, שהם הילדים של כולנו, בריאים ושלמים".
מאז שנודע כי אייל יפרח (19) נמצא גם הוא בין החטופים, הרחוב המוביל לבית המשפחה באלעד חסום על ידי המשטרה. משפחת יפרח מסתגרת בביתה ומקבלת עדכונים שוטפים מאנשי הצבא השוהים במקום 24 שעות ביממה. אייל, הבכור בין שישה אחים, החל ללמוד רק לאחרונה בישיבת 'שבי חברון' בעקבות חבר קרוב, תלמיד הישיבה, שנפטר.
עידו, שכן של המשפחה, מספר על אופיים הצנוע של ההורים, איריס ואורי, ועל האיפוק הגדול של שניהם, איפוק שמסתיר כאב וזעקה גדולים. "אני מכיר את משפחת יפרח המון זמן, וזו אחת המשפחות הערכיות שאני מכיר. מדובר באנשים מלח הארץ, שהם גם אנשי חסד גדולים ובעלי מידות תרומיות. החטיפה של אייל, יחד עם גיל‑עד ונפתלי, נפלה עליהם כרעם ביום בהיר והם שידרו לכולם, כבר מהדקה הראשונה, שבלי אמונה אי אפשר לשרוד את הדבר הזה".
סביב בית המשפחה מתגודדים המוני תושבים אשר מנסים לתפוס רגע קצר עם הוריו המודאגים של אייל ולומר להם מילת עידוד, ואם אי אפשר לומר - אז לפחות מבט של השתתפות ואהבה. "בערב שבת הגיעו לבית המשפחה כמויות גדולות של מגשים עם אוכל ושתייה, דגים, סלטים, בשרים ועוגות. מה לא היה שם? אנשים הרגישו שזה המעט שהם יכולים לעשות בשבילם ברגעים הבלתי אפשריים הללו".
עידו מספר על העצרת הגדולה שהתקיימה במוצאי שבת ואיחדה בתוכה את כלל המגזרים בעיר, שבימי שגרה נלחמים לא מעט זה בזה. "העצרת שהייתה במוצאי שבת גרמה לאנשים פה לבכות", הוא אומר בקול רועד. "ראיתי במו עיניי חסיד ויז'ניץ שעדיין חבש את השטריימל של שבת, אוחז בידיים של שלושת הקטנים שלו ומקריא להם את התהילים, מילה במילה. ראיתי את זה ופשוט נחנקתי מהתרגשות. וזה לא היה מקרה בודד. היו בעצרת אלפי אנשים, חובשי כיפות סרוגות לצד חסידים וספרדים, וכולם צעקו יחד מעומק הלב 'ה' הוא האלוקים'. לכולם הייתה משאלה אחת: לראות את אייל, גיל‑עד ונפתלי חוזרים הביתה".
"מעבירה לגיל‑עד מחשבות חיוביות"
החטוף השלישי הוא הנער גיל‑עד שאער (16). גם הוא, כמו נפתלי, תלמיד ישיבת מקור חיים בגוש עציון. גיל‑עד, בן יחיד בין חמש אחיות, מתגורר עם משפחתו ביישוב טלמון כשמונה שנים.
צורית פניגשטיין, שכנה קרובה של המשפחה וגם חברת צוות הדוברות של היישוב, מספרת על אופיו המיוחד של גיל‑עד: "מהרגע שההורים שלו ניסו להתקשר אליו והוא לא ענה, הם הבינו שמשהו רע קרה. מאוד לא אופייני לגיל‑עד לא לענות לטלפון מהבית. ברגע שההורים שלו שמו לב שהוא לא מגיע, הם יצאו לחפש אותו בדרכים".
צורית מספרת כי ההורים, אופיר ובת גלים, עברו עם רכבם צומת אחר צומת כדי לאתר את בנם האובד. "יש לו הורים מדהימים וחזקים. האב רואה חשבון ועורך דין והאם היא מורה ומעצבת פנים. שניהם עוטפים את הילדים שלהם בהמון חום ואהבה, והקשר בין כל בני המשפחה הוא אמיץ במיוחד". צורית מוסיפה כי גיל‑עד הדריך בסניף בני עקיבא ביישוב עופרים הסמוך, והחניכים שלו העריצו אותו מאוד. "מבחינתם הוא היה הכול. הרוח החיה מאחורי כל פעילות ארגונית, בשבת וביום חול". גיל‑עד, שהיה בן יחיד, טיפח תחביב קולינרי שחיבר אותו לחמש אחיותיו: "הוא היה פשוט קונדיטור, וכשהיה מגיע הביתה לשבת אפה עוגות מושקעות. כולם ידעו שאם גיל‑עד בבית, הולך להיות קינוח שווה במיוחד בסוף הסעודה".
מאז החטיפה, בית משפחת שאער הומה מבקרים משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הלילה. בת גלים מבקשת מהנוכחים לא להאזין לחדשות ולשמועות מפוקפקות, אלא להוסיף ולהתפלל על הנערים. "בת גלים אמרה לי אתמול: אני יודעת שאם אחשוב מחשבות חיוביות, הן תעבורנה לגיל‑עד. אני יודעת את זה. אם אחשוב טוב, יעברו אליו האנרגיות הטובות שבמחשבות שלי והוא יתחזק מזה. לכן אני מחזיקה את עצמי לא לחשוב ולו לרגע קטן על מה יכול לקרות לילדים, או מה עובר עליהם עכשיו, אלא לשנן לעצמי את הפתגם 'תחשוב טוב - יהיה טוב'".
למרות ניסיונות המשפחה לשדר אופטימיות וחוזק כל העת, המציאות הזאת, אומרת צורית, היא בלתי נסבלת: "אי אפשר לדמיין מה עובר להורים האלה בראש. הורים שלא יודעים מה קורה עם הבן שלהם, מה עושים לו, איך מתייחסים אליו, והרי הדמיון שלנו עובד שעות נוספות ובעל כורחנו. כשבאו לספר לבת גלים ואופיר על המחדל המשטרתי, הם לא רצו לשמוע. מה זה יעזור לגיל‑עד, נפתלי ואייל? הם לא עסוקים בהאשמות או בכעס, אלא מכוונים את כל הכוחות שלהם להתפלל לקב"ה שיציל את הבנים מציפורני החמאס".
ביום שלישי חזרו אחיותיו הקטנות של גיל‑עד לגן ולבתי הספר. "הן היו חייבות את השגרה הבסיסית הזאת כדי לנסות ולהירגע קצת מהאירוע הקשה זה. מה גם שהן פוגשות חברות שבוודאי ירוממו במקצת את התחושה המעיקה שהן חוות עכשיו". צורית מתארת את המעטפת החמה שהמשפחה זוכה לה כל העת: "ההורים של בת גלים ואופיר נמצאים כאן כל הזמן ומרעיפים על כולם המון חום ואהבה. בני המשפחה הקרובים והרחוקים מתחלפים מדי כמה שעות, ולכולם ברור שחייב להיות סוף טוב לסיפור הזה. סוף טוב זה אומר שנראה את שלושתם בריאים וצוחקים, מחבקים חזק את ההורים שלהם".