בעוז ובכאב - זוכרים את הנרצחים

חבריו של אייל הי"ד: בכי, שירה ושאלות של כאב

רבקי גולדפינגר, אלעד

עם היוודע הבשורה המרה על מציאת גופות שלושת הבנים בליל יום שני השבוע, הסתגרו ההורים איריס ואורי עם ששת ילדיהם בביתם שבאלעד וניסו לעכל את הידיעה הקשה על מות בנם בכורם. בחוץ סגרו כוחות משטרה את הרחוב הקטן והציבו מחסומים סביב הבית, בניסיון להגן על פרטיותם של בני המשפחה בשעתם הקשה. בתוך דקות מעטות התכנסו המוני תושבים, חברים וידידי המשפחה, ברחוב הצר מלהכיל. יבבות חרישיות וקריאות כאב נשמעו מכל עבר. תחושות אבל ויגון אפפו את העומדים, שמיאנו להשלים עם רוע הגזירה.

זמן קצר אחר כך נכנס לבית המשפחה ח"כ יוני שטבון (הבית היהודי). שטבון עמד מהסס בפתח הבית, אך דווקא האב אורי ניגש לעברו כשדמעות בעיניו ובלי מילים חיבק אותו בחוזקה. בחצר הבית ניצב אסף, אחיו של אייל, שותק ומכונס בתוך עצמו. "צריך להבין, אייל ואני היינו צמד חמד", הפטיר לפתע. "איזה אח מדהים הוא היה, עשינו הכול ביחד. הוא לימד אותי דברים ואני לימדתי אותו. אבל עכשיו אני מרגיש שאנחנו כבר נשמה אחת, שהוא חלק ממני. אנחנו אפילו יותר מחוברים ממה שהיינו". שטבון תמה מהיכן שואב האח את הכוחות, והלה השיב בפשטות: "אני מסתכל על אבא ואמא ואני פשוט לא יכול אחרת. מהיום אייל יהיה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי".

גם הראשון לציון הרב שלמה עמאר הגיע לחזק. שעה ארוכה שוחח הרב עם ההורים והאחים ואמר להם דברי חיזוק ונחמה. בהמשך ישב ביחידות עם ההורים הכואבים, תמך בהם ודיבר על ההתמודדות הנוראה עם מות בן אהוב. "אנחנו בוכים, אבל אנחנו חזקים", אמר להם הרב עמאר. "מה שמחזק אותנו זו האמונה הפשוטה בבורא עולם".

באותו הזמן התכנסו באולם הספורט המקומי עשרות בני נוער מהעיר ומחוצה לה. לאחר ח"י ימים של תקווה ואמונה, השבר על אובדנו של אייל, שהיה דמות דומיננטית בין חבריו ובסניף עזרא, מורגש ביתר שאת בקרב הצעירים. לאחר שירה ממושכת של שירי אמונה ונחמה התיישבו הצעירים במעגלי שיח ספונטניים.

"אני כועסת על ה'", הביעה בכנות ובכאב אחת הנערות. "ומה עם כל התפילות שלנו? כל הקבלות שקיבלנו? מה איתן?" היא התעקשה. "אנחנו חייבים לקחת את האחדות המדהימה הזאת הלאה לשגרה", אמר צעיר אחר. הדיון הפך סוער ובני הנוער חשפו את כאבם ולבטיהם אל מול המציאות הטראגית.

אנשי החינוך ונציגי תנועת הנוער עזרא הדגישו בפני הצעירים את החשיבות הרבה בביטוי הרגשות. "היום כולנו כואבים ועצובים. אחרי השבועיים הקשים שעברנו, הכאב העוצמתי הזה הוא טבעי וחשוב לדבר על זה, לבכות, לשתף, לשוחח", אמר מזכ"ל עזרא, שאול דה מלאך.

למרות השעה המאוחרת נותרו בני נוער רבים באולם הספורט, מתכוננים ליום המחר וללוויית חברם האהוב.

למחרת, תחת השמש הקופחת, החל מסע ההלוויה בסמוך לבית הכנסת 'משכנות נריה', בו מתפללת המשפחה. אלפי בני אדם, חרדים, חילונים ודתיים לאומיים כאיש אחד, צבאו על המקום, מבקשים להעניק כבוד אחרון לאייל הי"ד.

את ההספדים פתח האב, אורי יפרח: "אייל היקר והאהוב, אנחנו אוהבים אותך. קשה לאמא, היא אוהבת אותך כל כך. אייל הצדיק, לא סתם זכית, הייתה בך אהבה מיוחדת לכל אדם. כל החברים ראו אותך ככה, היית מופת לחברים ולאחים שלך. אתה קדוש, אתה היית בחייך קדוש. נתת כוחות לכל כך הרבה אנשים, עכשיו אתה תיתן גם לנו כוחות. אמא ביקשה שתלחש לקב"ה באוזן שייתן לכולנו כוח לחיות בלעדיך. אנחנו צריכים כוח", התחנן האב.

האח אסף ספד אף הוא בדמעות: "אחי הגדול אייל, בפעם האחרונה שדיברנו, דיברנו על האמונה. לימדת אותי איך להאמין, חיזקת לי את האמונה, אבל השארת אותי להתמודד איתה לבד". עוד אמר האח: "אייל, אל תדאג לאמא ואבא, אנחנו נטפל בהם. העברת לי את שרביט הבכורה אבל אני לעולם לא אגיע לגבהים שאתה אחי האהוב הגעת אליהם. נולדת בתמוז וה' לקח אותך בתמוז. זה קורה רק לאנשים הגדולים של עם ישראל".

לשבעת ימי האבל הוקם סמוך לבית המשפחה אוהל אבלים גדול, והמוני נשים וגברים מכל רחבי הארץ באים לנחם ולהתנחם. איריס האם יושבת בחצר הבית מוקפת בנשים, ומתארת לאט ובשקט את בנה בכורה אייל הי"ד: "אייל היה ילד שמח. כשהוא היה מגיע הביתה לשבת זו הייתה שבת מרוממת, שמחה. במוצאי השבת הוא היה לוקח את הגיטרה ועושה הבדלה מוזיקלית כדי להיכנס לשבוע מתוך שמחה. בשבת האחרונה התנהל על שולחן השבת דיון בנושא אמונה. אייל דיבר על איך אפשר להתחבר לקב"ה בחיי המעשה, איפה אני מכניס את ה' בתוכי. כולנו הקשבנו לו, למדנו ממנו. ילד בן 19 שעושה כזה בירור, איפה אנחנו ואיפה הוא?", היא נאנחת.

"הייתה בו רגישות נדירה לזולת. פעם בסעודת שבת הבת הקטנה שלי נעלבה והלכה לחדר. אייל היה היחיד ששם לב לזה. הוא הלך אליה לחדר, ליטף אותה וניסה להרגיע אותה. גם כשאני הייתי במצב רוח לא טוב הוא היה שם לב לזה, ניגש אליי, שואל 'אמא, מה קורה?' מחבק ומחייך אליי", היא אומרת וקולה נשנק.

בגעגוע מספרת איריס על החיבור הפנימי של בנה למוזיקה. "הוא היה יושב ומנגן בגיטרה שלו במשך שעות. יום אחד חזרתי מהעבודה והוא קרא לי 'אמא, בואי, את חייבת לשמוע שיר שהלחנתי'. הוא הושיב אותי על הספה וניגן לי בהתלהבות. בכל דבר שהוא עשה הוא חיפש שלמות. אוי, לאבא שבשמיים הגיעו שלושה מלאכים טהורים, שלושה בנים יקרים".

משפחת פרנקל: "רצינו להחזיר את הבנים ולהתקדם יחד עם עם ישראל"

ישי פרידמן, נוף איילון

כמדי יום מאז אירוע החטיפה התייצבו בפתח ביתה של משפחת פרנקל כיתה של תלמידים מבית הספר היסודי ביישוב כדי ללמוד גמרא. השוטרים, שעדיין מאבטחים את הבית, מסתכלים בפנים מחויכות על הדרדקים הקטנים שלא מתביישים גם לתקן את מורם בלימוד. אחרי שסגרו את הגמרות הם נכנסו לבית משפחת פרנקל כדי לנחם את אבי ורחל, הוריו של נפתלי פרנקל הי"ד.

עיניה של רחל בורקות. "כבר שבועיים וחצי היום שלנו מתחיל איתכם. אתם מדהימים", אמרה האם לילדים שנכנסו לחצר האבלים. רחל מאירת פנים לכל מי שמגיע, גם לבחור שבא במיוחד מהצפון הרחוק כדי לספר על בנו שחולה במחלה קשה ונדירה. הוא סיפר להורים שהוא קרא לבנו על שם גלעד שליט בתקווה שיחזור, ואירוע החטיפה החזיר אותו לימים שבהם נלחם על בריאות בנו. רחל סיפרה לו שמאז תחילת הפרשה היא שמעה כבר על שלוש משפחות שקראו לבניהן בשם שהוא מעין בקשת תפילה להשבת הבנים. "שמעתי כבר על שלוש בריתות שהבנים נקראו אל‑ישיב, הושע‑ישראל ומבשר", סיפרה.

בין לבין הטלפון מצלצל. על הקו נמצא מי שמקשר בין המשפחות לתקשורת. הוא שואל את ההורים איך להגיב לפרשת רצח הנער הערבי בירושלים. שני ההורים מבקשים להתבטא בחריפות נגד המעשה. "אל תחסוך במילים", דורשת רחל, "זה נגד תורה, נגד יהדות. אנחנו, המשפחות, בוודאי שלא רוצים את זה".

אביו של נפתלי, אבי, מספר על תופעת המתקשרים והמקובלים למיניהם שהתקשרו לעדכן את המשפחות היכן נמצאים הבנים. "אף אחד לא אמר שהם נהרגו ביום הראשון. היו שאמרו שהם שם או שם, אבל אף אחד לא ידע. הדבר היחיד שהחשבתי בתור משהו שכן יש להתייחס אליו ברצינות היה גורל הגר"א, ששמעתי שנכדו של הרב אריה לוין עשה". מסתבר שנכד רב האסירים, הרב בנימין אלישיב, עשה גורל הגר"א ונמצא פסוק עם ציון של מקום, רק שאיש לא יודע לזהות את שם המקום שנכתב בפסוק. "יצרנו קשר עם הרב יואל בן נון וגם הוא פתח את התנ"ך שלו, והיה סימן שאלה על אותו מקום".

כך או כך, הנחת העבודה של מערכת הביטחון והמשפחות, סיפר אבי, הייתה שהנערים בחיים. "הנחת העבודה הזו שהם בחיים היא זו שגרמה לכך שבסופו של דבר הם נמצאו, אחרת הדבר היה יכול להימשך שנים".

אבי ורחל סיפרו על הניסיונות שהיו להסיט את הדיון לכיוון סוגיית הטרמפים ביהודה ושומרון, ועל המאבק שניהלו המשפחות להשאיר את הדיון בהקשר הנכון – מאבק להשבת בנים שנחטפו על ידי ארגון טרור. כמו כן סיפר אבי על ההחלטה להביא להספדים שרים ואישי ציבור שהם לאו דווקא מהמגזר הדתי. "הייתה לנו אמירה שמדובר בנושא כלל ישראלי, ולא רצינו להיות חלק מאיזו פעולה של קידום מגזר", אמר ורחל הוסיפה אחריו: "המטרה הייתה להחזיר את הבנים הביתה, ואם נוכל להתקדם ביחד עם עם ישראל - מה טוב".

גם בבית משפחת פרנקל דיברו המבקרים על האחדות שהייתה בציבור וחיברה רבים כל כך. אחד המנחמים סיפר על העיתונות החרדית ועל עיתון 'יתד נאמן', שהקפיד לכנות את שני הנערים מ'מקור חיים' כ"תלמידי ישיבה קטנה" ואת אייל יפרח כתלמיד "הישיבה הגבוהה". "כל הציבור, חילונים כחרדים, היו איתכם וחיכו לשמוע בצמא את מה שיש לכם להגיד", אמר אחד המנחמים והוסיף: "הלוואי שנדע להתחבר זה לזה, לא רק בימי הרעה אלא גם בימי הטובה".

"יש למישהו תמונה של גיל‑עד לא מחייך?"

ישי פרידמן, טלמון

בית משפחת שער בטלמון מלא מפה לפה. חבריו של גיל‑עד מישיבת 'מקור חיים' מקיפים בחצי עיגול את ההורים האבלים, מעלים סיפורים וזיכרונות מהחבר שנעלם מחייהם לפני שלושה שבועות. על החלון תלוי בד לבן עם ברכות ותקוות שכתבו אלפי ישראלים בעצרת הזיכרון בתל אביב. בחצר הבית לומדים משניות, חברותות של בנים וחברותות של בנות.

החברים מעלים זיכרונות אהובים מחברם. למשל, העניין של גיל‑עד לאסוף דגים לאקווריום שלו, שהיה מוצב בחדרו בישיבה והיום חזר לבית הוריו עם שלושה דגים מיוחדים. הם מספרים על תחביבו לייצר מתכונים מיוחדים שהיו משאירים אנדרלמוסיה במטבח של האם בת גלים, וגם על היכולת המיוחדת שלו להתחבר לכל אחד בעזרת חיוך אחד רחב. אחד החברים שואל בתמימות את ההורים אם יש להם תמונות של גיל‑עד שבהן הוא לא מחייך, כי כל התמונות שלו הן שמחות עם פנים צוחקות. אחת החברות מבני עקיבא ממהרת להשיב ממקומה שיש לה תמונה כזאת, נטולת חיוכים, אבל "גיל‑עד עושה שם פרצופים משונים".

האם מספרת להם על מנהגו של גיל‑עד לנקות בתים של אנשים בפסח, ואיך שהייתה מישהי שתמיד התעקשה שהיא רוצה רק את הבן שלה: "תמיד קצת הסתלבטנו עליה שאין לה מושג בניקיון אם היא כל כך רוצה שגיל‑עד יטפל בבית שלה, אבל כנראה שהיה שם חיבור מיוחד. לגיל‑עד הייתה את היכולת הזו להתחבר לאנשים". האב אופיר פונה לחברים ומתרה בהם שלא יוותרו על החופש הגדול בעקבות האירוע הקשה. "צאו לטייל כמו שגיל‑עד אהב לטייל".

בין לבין מגיעים עוד ועוד אישי ציבור לנחם ולהשתתף בכאב המשפחה. שר המדע והטכנולוגיה יעקב פרי מגיע, ואחריו סגן השר מיקי לוי, מנכ"ל בתי הדין הרבניים הרב שלמה דייכובסקי והרב אליקים לבנון. שוב ושוב חוזרת האמירה על האחדות הנדירה שהייתה בשבועות האחרונים בין כל פלגי העם. "מה שהבחורים האלה עשו לעם ישראל, קשה לתאר", אמר הרב לבנון להורים הכואבים. "אני חושב שאחרי האירוע הזה אנחנו עם אחר, מאוחד יותר. כאילו יש את עם ישראל לפני האירוע ויש עם ישראל אחר אחרי האירוע הקשה הזה. עשרות שנים לא היה כדבר הזה בעם ישראל". בת גלים אומרת לפתע שהיא לא זוכרת במדויק את השבת האחרונה שהייתה עם גיל‑עד. "זה מטריד אותי שאני לא כל כך זוכרת על מה דיברנו באותה שבת. גם בשבוע הזה איכשהו בקושי דיברתי איתו".

אל הבית זורמים מבקרים מכל רחבי הארץ. שושנה תורג'מן ורן מזרחי הגיעו מחיפה כדי לבקר את כל המשפחות. בתחילה הם היו אצל משפחת פרנקל ועכשיו באו לחבק את משפחת שער. "עשיתם אותנו גאים", הם אומרים לאופיר האב. "חיכינו 19 יום לבשורות טובות, לצערנו לא זכינו. חיזקתם אותנו ונתתם כוח לעם ישראל. לא הייתה אחדות בעם הזה כל כך הרבה זמן, ואתם הרמתם את עם ישראל". בת גלים מסתכלת בחיוך אל המנחמים שבאו מרחוק. "איזה עם מדהים יש לנו", היא אומרת. האב אופיר לוחץ את ידו של רן מזרחי בחום ואומר: "צריך להמשיך את האחדות הזאת".

בין המבקרים בטלמון נמצאת גם רחל פרידמן, אחותה של צירה סחיווסחורדר שנרצחה בפיגוע התופת במסעדת סבארו. היא מתיישבת ליד בת גלים ומספרת לה שהמחבל שהיה שותף בפיגוע כמעט השתחרר בפעימה הרביעית. "אנחנו חיים במציאות של מלחמה", היא אומרת ל'בשבע' בצאתה מהבית, "המלחמה הזו היא נגד אימהות, נערים וילדים. לצערי עדיין לא הפנמנו שאנחנו במלחמה".