יום חמישי, 21:08, אשדוד. בעוד עשרים דקות אני אמור להתניע את הרכב לאירוע משפחתי במרכז. בני משפחתי מעוניינים להצטרף. כולם מנסים לשמור על שגרה. להראות פנים שהכל בסדר. אבל אז הגיעה האזעקה.
אנשים רצים מבועתים לתוככי החדרים המוגנים. אלה שברחוב נמלטים אל תוככי הבניינים הסמוכים. כולם מתורגלים, ממושמעים, עושים מלאכתם נאמנה. אף אחד לא נוטל כאן סיכונים מיותרים. אחי מתקשר לוודא שאנחנו נוסעים. כן, ברור שנוסעים. חייבים לשמור על שגרה, אני מפטיר.
ועוד אזעקה. ועוד אזעקה. ואז דיווחים על פצוע אנוש ברכב באשדוד. נו, בסוף נוסעים, שואל אחי. אממ.. נראה לי שקצת מוגזם לצאת עכשיו, אני עונה בייאוש. שרשרת טלפונים בין בני המשפחה מעדכנת על גניזת האירוע לטובת ימים טובים יותר. ושוב אזעקה. ואז דיווח שהדיווח על הפצוע האנוש אינו נכון. רגע, אז נוסעים, שואל שוב אחי. עזוב, אני אומר. זה לא הזמן.
יום שישי, 8:00 בבקר, תפילת שחרית. אזעקה. כולם מזדרזים להיכנס לחדרים הפנימיים בבתי הכנסת. בום, נפילה. תחנת דלק עולה בלהבות. כיפת הברזל שוב פספסה. הציבור נבעת, נרתע לאחוריו, ואץ לביתו להתארגן לשבת המשמשת ובאה. כולם ממהרים לחטוף את החלות האחרונות. מי יודע מה תלד השעה הקרובה.
הרחובות אינם הומים אדם כבכל סוף שבוע. בתי העסקים פוכרים ידיים בייאוש. מעט האנשים שמשוטטים ברחוב חולפים על פתחי חנותם ופוטרים אותם במין מבט של 'מצטער, זה לא היום שלנו'. במרכולים הגדולים בימי שישי בדרך כלל התורים אין סופיים. לא היום. לא השבוע. התנועה דלילה. הקונים ממהרים. כולם כאן רק רוצים לשלם, לקחת, ולחזור לחדר הממוגן.
14:00 בצהריים. שוב אזעקה. ושוב כולם נפגשים בחדרים הממוגנים ובחדרי המדרגות. עגלות הקניה משוטטות להן ללא בעליהן. הבישולים על האש ננטשים. המכוניות ברחוב נעזבות. משחקי הילדים נותרים מיותמים על הרצפה. שקט, כאן מפגיזים. נכון, שומרים על שגרה. גם זה סוג של שגרה.