כולנו מביטים בהשתאות בפלא הטכנולוגי שמרחף מעלינו, לוכד רקטות וטילים בעודם במעופם ומרסק אותם מעל שטח פתוח. אין ספק, כמאמר הכתוב: גאווה ישראלית.
אנחנו לא רק משתאים אנחנו גם מודים למפתחי הפלא הזה (וגם למממניו שמעבר לים...). די לנו אם נעצום עיניים לרגע קטן של מחשבה מה היה קורה אילו חלילה רק עשירית ממאות הרקטות שנורו לעברנו לא היו נבלמות באוויר ונוחתות במרכזי אוכלוסיה הומים בשדרות, באר שבע או תל אביב, וגם אז היינו נפעמים לנוכח הפלא שבלם את 90 האחוזים האחרים.
אבל לא רק אנחנו מודים. אם רק יקדישו אנשי החמאס רגע של מחשבה יגיעו למסקנה שלצד אכזבתם על הכשלון המבצעי של הירי שלא הניב הרג והרס בעורף הישראלי, גם הם חייבים תודה לכיפת ברזל.
מבט אחורנית אל ההיסטוריה הלא רחוקה של צה"ל יכול להזכיר לחמאס איך הגיבה ישראל אחרי הפיגוע במלון פארק שגבה את חייהם של שלושים ישראלים. 20,000 חיילים גויסו למבצע שהכה עמוקות ולטווח ארוך בתשתיות הטרור שביהודה ושומרון. חמאס יודע שלו היה ירי הרקטות שלו מגיע אל הקרקע ולא נבלם באוויר הוא אכן היה זורע הרג שלא היה מאפשר לנתניהו וממשלתו הבלגה ומחשבות על הפסקות אש. המכה שהיה סופג ארגון הטרור הייתה לאין ערוך יותר קשה וספק אם אישים כמו חאלד משעל ואיסמעיל הנייה היו ממשיכים לנשום ביום שאחרי התגובה הישראלית.
אבל זה לא קרה, לשמחתנו הרקטות נבלמו ולשמחתם התגובה הישראלית הייתה מינורית (כן, גדעון לוי, מינורית) והיא זו שתאפשר לחמאס לנצל את הפסקת האש הנפתחת היום להיערכות והתחמשות לקראת הסיבוב הבא כפי שעשה לפני הסיבוב הנוכחי.
בצה"ל, כך לפחות מספר המיתוס, מתייחסים לכל תאונת 'כמעט ונפגע' כתאונת נפגע. תחקירים עד רמת הבורג, ענישה לאחראים והפקת לקחים להמשך. רק אם תתייחס ממשלת ישראל לכל רקטה שנורתה כאילו פגעה וגרמה את ההרס המקסימאלי שהיא מסוגלת לגרום לו, רק אם על שולחן הקברניטים יוצגו נתוני אימה של כל אותם מאות פצועים והרוגים (ל"ע) יוכלו שם להגיע למסקנות מדויקות באשר לתגובה הראויה למתקפת הטילים על ישראל. אסור להפוך את כיפת ברזל לשכפ"ץ של החמאס.