1. בעם ישראל ועמי המזרח הקדום היו אלו שופרות, בשבטים אפריקניים היו אלו תופים, ובאזורים אחרים בעולם האמצעים היו שונים ומגוונים.
אולם, המטרה של כל אלו היתה אחת, לעודד את הלוחמים ולהחדיר בהם 'רוח קרב' בשעת היציאה לקרב נגד האויב, יהיה אשר יהיה.
אגב, זו גם המטרה של התזמורות הצבאיות, הגרסה המתקדמת של השופר והתופים העתיקים. לא לחינם תזמורות צבאיות משופעות בכלי נשיפה המתאימים לנגינת מארשים צבאיים. התזמורות הצבאיות לא נועדו במקורן לטקסים, הן נועדו ללוות את הכוחות הלוחמים לשדה המערכה ולעודד את רוחם בשירי לכת קצביים ומעודדים.
2. בעולם צבאי של טנקים, תותחים ונגמ"שים אין כבר מקום לתופים ולתזמורות, פשוט לא ניתן לשמוע אותן. התפקיד של מעודדי המערכה עובר לכלי התקשורת שתפקידם לעודד את הכוחות הלוחמים, ודאי כל עוד המערכה מתנהלת והכוחות בשטח.
גם בעומק השטח חיילים מחזיקים מקלטי רדיו, שהפכו היום לזעירים, ולכן ההשפעה של תחנות הרדיו לא נעצרת בגבול רצועת עזה. החיילים הללו זקוקים לעידוד ולתוספת רוח לחימה, לא לרוח דיכאון.
3. רוח לחימה מורכבת מכמה דברים. ראשית בחירת השירים. מלחמה איננה יום זיכרון. השירים צריכים להיות שירי לכת קצביים, שירי שמחה ועידוד, ובודאי שלא שירי יום זיכרון. את השירים הללו, שזמנם (החשוב מאוד) יגיע, תשאירו בבקשה לשש אחרי המלחמה.
גם שעות הגלים הפתוחים הארוכות יוצרות בעיה. הן מעודדות עיסוק יתר בנופלים. חשוב להזכיר את שמות הנופלים, חשוב לראיין בני משפחה וקרובים, אבל אסור להגזים. דיבורים מיותרים על הנופלים לא עושים טוב לחיילים בחזית.
4. יש בישראל של שנת 2014 הרבה מאוד כלי תקשורת. כלי תקשורת פרטיים ופרטיים למחצה יכולים להחזיק באיזו אג'נדה שהם רוצים, למרות שגם להם לא יזיק להתנדב ל"מילואים" תוכניים ולסייע לחיילי צה"ל.
אולם, יש בישראל גם כלי תקשורת שמוגדר "הבית של החיילים", משרתים בו חיילים והוא חלק מצה"ל. בימים כתיקונם אפשר להתווכח על מקומו הראוי של כלי התקשורת הזה במפת התקשורת הישראלית. אולם, בשעת לחימה נדמה לי שלא יכולה להיות מחלוקת על כך שתפקידו של כלי התקשורת הזה היא הגברת רוח הלחימה של צה"ל. תפסיקו עם השירים הנוגים, תוציאו בבקשה את תופי המלחמה מהימ"ח ותתחילו לעבוד.