השמאל מתחיל לחזור לעמדותיו המסורתיות. במאמר שהתפרסם בגלובס ובעמוד הפייסבוק שלה כותבת חברת הכנסת שלי יחימוביץ' כי בצד התמיכה בנתניהו יש גם הערת אזהרה מכיבוש הרצועה וממהלך צבאי שאינו שואף לאפיק מדיני.
"את הגיבוי שלנו, האופוזיציה הציונית, קיבל נתניהו הפעם מכמה סיבות: הוא נהג באיפוק וברצינות נוכח איומים בטחוניים של ממש (אם כי לא איום קיומי) על ישראל, הוא לא שש אלי קרב, הוא הציב מטרות רציונליות למבצע, והוא אותגר והותקף ע"י מי שהעדיפו למצב עצמם מימינו. זה לא צ'ק פתוח. זו תמיכה שבצדה גם הערת אזהרה. בצד ההסכמה על הצורך להסב נזק כבד לתשתיות חמאס, יש גם לא: לא לכיבוש עזה, לא להתבוססות שאין לה קץ בבוץ העזתי, שתביא לנפגעים רבים מכוחותנו, להסתבכות, ולאבדן האשראי הבינלאומי", כותבת יחימוביץ'.
"אין זרוע צבאית בלי זרוע מדינית", מוסיפה יחימוביץ'. "אין מבצע צבאי או מלחמה שמוכרעים בסופם רק בכוח הנשק. חוץ מכמה מחרחרי מלחמה תאבי כיבוש עזה על שני מליון אזרחיה, רוקמי חזונות משיחיים על מלכות דוד, או סתם פוליטיקאים ציניים שמבקשים לחצוב דיווידנד מרטוריקה מתלהמת – אין כמעט בר דעת שחושב שאת עתידה ובטחונה של ישראל נבסס רק על החרב. גם המבצע הזה, שכבר נראה לפרקים כמו מלחמה ממש, חייב להתכנס לקראת נקודת סיום מתוכננת כהלכה".
יחימוביץ' מביעה תקווה למהלך מדיני עם מי שלדבריה מתגלה במערכה הנוכחית כפרטנר למו"מ. "הפסקת אש ממושכת היא אחת ממטרות המבצע המוגדרות. לזו אפשר להוסיף בזהירות אפילו מטרה שאפתנית יותר. הטלטלות בעולם הערבי העמידו שני צירים יריבים. מול ציר פונדמנטליסטי עם תרבות מוות וצימאון לדם – קמו מנגד גורמים שהם פרטנרים למהלכים מדיניים. מצריים המתגלה במלוא חיוניותה, סעודיה, ירדן, האמירויות, והרשות הפלסטינית עם אבו מאזן בראשה... גם אם הפוטנציאל הזה לא יממש את עצמו – מוטלת עלינו חובה עמוקה וצווי של ממש לבדוק אותו עד תום, במלוא הנכונות והעצמה, ובהובלה שלנו".