"הנה אקח את מבט עיניך..."
רחל המשוררת כותבת:
הנה אקח את מבט עיניך -
עצבו השקט, צחוקו המאיר,
הרוך השקט הרועף ממך,
הרופא לליבי כמרחב הניר -
הנה אקח את מבט עיניך,
הנה אקח וצררתי בשיר...
בימים שבהם אימהות רבות מחכות לשמוע את קול בניהן המשרתים בצה"ל, רוצות רק לראותו לרגע ולדעת שהכול בסדר, אני כבר שנה וחצי מחכה לשמוע את קולו של בני המתוק...
בשיחה הראשונה שלי עם המומחה לפגיעות ראש, נאמר לי שבד"כ השמיעה לא נפגעת, ולכן חשוב מאוד לדבר איתו כל הזמן, להשמיע לו שירים שהוא אוהב ולספר לו סיפורים.
עם הזמן הבנו כמה חשוב גם המגע, שירגיש אותנו, את הריח שלנו, שיכיר את המגע של אבא, אמא והאחים.
ראינו כמה חשוב הליטוף, החיבוק, הקרבה אליו...
והוא הגיב לנו... דפיקות הלב הואצו, עם הזמן התווספו לזה גם תנועות הידיים והרגליים.
ואז עין ימין נפקחה. איזו התרגשות. מי חלם שנתרגש כל כך מפקיחת עין? דבר שקורה דבר יום ביומו...
כמה ניסנו לתפוס את מבטו, אך ללא הצלחה, הוא לא היה ממוקד, העיניים לא "דיברו"...
כמה כאב זה, לראות ילד מלא חיים שוכב על המיטה כבוי...
אך המשכנו לגעת, לדבר, ללטף, לצפות ולהאמין שאנחנו בתהליך, ותהליך הגאולה הוא קמעא קמעא...
ולאחר כמה חודשים נפתחה לה עין שמאל, אך האישון מורחב, לא יודעים עד כמה הוא רואה בה.
שוב האמונה לא נותנת לנו לשקוע לייאוש, ממשיכים במלוא העוצמה לחזקו במילים, בחיבוק ולהעביר לו את כוח האמונה.
לאחר השחרור מבית החולים, לאחר ההקלה הגדולה לראותו בבית, אנשים טובים מציעים עזרה בטיפול בו. אך אני מתעקשת לטפל בו בעצמי, לחבקו כל הזמן, ללחוש לו באוזן כמה אני אוהבת אותו, להאכיל אותו כשהוא צמוד אלי, להרדים אותו כתינוק, שירגיש את ליבי הפועם... כמובן איני שוכחת את הילדים הנוספים ומעניקה להם גם את תשומת הלב הראויה.
החיבוק, המגע נראה לנו כדבר לא כזה משמעותי, אך עם הזמן למדתי עד כמה הוא מוסיף לילדנו. חיבוק לפני ההליכה למסגרת הלימודית, חיבוק סתם כך באמצע היום, וחיבוק לפני השינה.
והדיבור, לא עולה כסף...
תמיד לומר כמה "אני אוהבת אותך", "איזה ילד מקסים אתה", לפעמים יש רגעים לא צפויים שאתה כל כך רוצה להגיד לו, והוא לא מגיב...
אנו בעיצומו של התהליך, העיניים כבר "מדברות", הן מנסות לתפוס את מבטי, וכשזה קורה, אין דבר יותר מופלא מזה...
הוא עוקב, הוא מזהה, העיניים מידי פעם כבר מסונכרנות, השפתיים זזות רוצות להגיב....
אני אומרת לו שאני תמיד כאן לצדו, מדברת בלי סוף, מיישמת לו חפצים, אנשים, מבקשת שיחזור אחרי...
ודוחקת את המחשבות המעציבות, שהוא כבר דיבר ושר הרבה לפני התאונה...
כנראה הקב"ה רצה ללמדנו דברים רבים שלא היינו לומדים לולא התאונה.
ואני חושבת על המשפחות הרבות שצריכות עכשיו להתחיל בתהליך של שיקום, של כאב אין סופי של התמסרות ללא גבולות.
ומקווה שאחדים מהם קוראים את הטורים שלי ומתחזקים, ורואים שיש תקווה, ואתה נתמודד וננצח.
בשבת הראשונה שהבאנו אותו לבית הורי, שכבתי לידו במיטה, הוא בקושי זז ולא הגיב. ומתוך הכאב הגדול נכתב שיר גדול:
בידו השמנמנה אוחזת
חמש אצבעות מונה וסופרת
ובאוזן בפעם המאה לו לוחשת-
אותך אני כל כך אוהבת.
מלטפת את בטנו השמנמונת
את גופו שוב במיטה מיישרת
ולידו בגעגוע שוכבת-
תהיה חזק, אנחנו איתך - מייחלת.
ושוב ושוב חושבת
איך בשנייה אחת אתה כבר אחרת,
איך חבטה אחת חזקה ומטלטלת
שינתה את חייך וחיינו כמטולטלת,
אך זה מה שנכתב ונחתם בחותמת.
ולנו נשאר לבחור בשמחה ובחיזוק האמונה הקיימת.
מבקשים ממך שם למעלה בעיניך הבוחנת,
תן לנו את הכוח שלא נשרה בעצבת,
אלא נודה על קושי ועל דרך ארוכה ומפותלת.
ובראשו-נשיקה נותנת,
והולכת...
רעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-3 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות. [email protected]