ונתנה תוקף קדושת היום.
כי הוא נורא ואיום.
שלוש שנים מהיום. אחורה. אני יושב מול כסא ריק, מחוץ לאוהל צבאי, ומחכה. מחכה שהכסא יתמלא באלו שיהפכו אותי בראשונה למפקד.
ומולי מתיישב נער. אני מספר לו שאני שמואל. וטוען שאני הולך להיות המפקד שלו לכל החיים. הוא בטח לא יזכור, אבל ברשימת הקווים האדומים אני מבקש שלעולם לא יתפור חברים ושלעולם לא יפרום את עצמו.
ואת ההבטחות שלי אני לא מקיים. ואת הקווים האדומים הוא מציב בעצמו.
ויושב מולי נער, עם זוג עיניים, שמספרות את הסיפור שלהן בעצמן, ועוד עתידות לספר לי הרבה. הרבה עצב. הרבה חיוך. הרבה אהבה. הסתייגות. בחינת שייכות. אומץ. ובעיקר, חיפוש. המון חיפוש.
והעיניים האלה לא מקבלות ממני פקודות. ואנחנו הופכים להיות חברים, במסע מאתגר של היכרות. לא פשוט להיות חבר איתו. מרדף אחרי כנות בלתי מתפשרת. בלי טיפת חנפנות. בלי מגש של כסף. שיעורים לחיים בכל חילופי מילים.
ואני לא מפסיק ללמוד. ומנסה תמיד להקשיב. כי הכל אצלו מדבר. גם השתיקה. גם החריקה בקול.
והוא מספר לי שגם אני נגוע בתסמונת הבן סירא. שיושבת מחוץ לסיטואציה. שתמיד בוחנת מבחוץ. לא להיות בפנים. ואני חושב תמיד שהוא מאד בפנים. תמיד עם הראש בחוץ. אבל הלב נשאב פנימה.
עודד לא היה צריך להתאמץ. הטבעיות אצלו הביאה את האנשים שמסביב בעצמה. לא צריך לעשות הרבה בשביל לאהוב אותו. אבל הוא התאמץ. למרות הטבעיות, הוא לא הפסיק להתאמץ. הוא לא הצליח להתפשר על פשוט להיות. הוא עבד קשה בעולם הזה. חיפש, ניסה להבין, ניסה ליצור התאמה בינו ובין מה שקורה לו בפנים, לבין מה שהוא פוגש בחוץ.
ובגלל זה הוא היה בפנים. ונכנס לתוך כל מי שנפגש בו. ובגלל זה, והוא היה כועס עליי מאד על האמירה הזו, הוא כל כך לוחם. הוא נלחם בכל דקה של החיות שלו פה, להשאר בעולם הזה, ולאהוב אותו. וזה לא פשוט, בשביל אדם שמאד לא אוהב להלחם. וזה מה שהפך אותו ללוחם ומפקד נדיר. שלא מאמין בנצחיות התפקיד שלו, ולא תופס מהדרך הארוכה הזאת קדושה. הוא מאמין בבירה, וסיגריה, וגיטרה, וסוס ומעיין. אבל הוא שם. בחזית. ורק ההסתכלות שלו לצדדים, לאנשים שנאלצו לעמוד ביחד איתו בסיטואציה הזאת, גרמה לו להשאר שם, ולהמשיך להילחם. גם כשמפקדיו העמידו אותם באפשרות הבחירה האישית והבלתי מתקבלת על הדעת, אם לחיות או למות, אם להשתחרר ולעזוב, או להיכנס ללחימה.
והוא בחר להשאר. והוא גם בחר לעזוב. הוא אמר לי שיכעס על עצמו מאד מאד, אם יכנע לבקשה הלא אנושית הזו, ויכנס ללחימה, על אף שהוא אמור להיות משוחרר. והוא כינס את כל חייליו וחבריו, ערב הכניסה למבצע, מבלי לדעת, והנהיג אותם לבחור בחיים. ובעודם קמים בבוקר, הבינו כי שוב החיים בחרו בשבילם, וקיבלו את הקיים, ויצאו לעולם ההוא גדולים.
ואני מקווה מאד שהוא לא כועס, כי אנחנו לא כועסים. כי הוא בחר נכון. וצלול. הוא יצא לשם וכתב לי שהוא לחוץ קצת ומלא אמונה, שלא יהיה. אז אני שוב אומר אל הכלום, שאנחנו לא כועסים. ואני שוב אומר, כמו שאמרתי לו שוב ושוב בחיים, שאני מקווה שהקול שלו קצת פחות סובל, כי הקול שלו הוא בשבילי אמת צלולה, חסרת מסכות, שלא חוסכת ממך את מה שנמצא מאחורה. בשפה שאומרת כאב ואמת, בעיניים שכובשות אותך ורומסות בעולם הזה. באדם שרואה הזיה מול עיניו, ואומר לי שלמרות כל הזה, הוא לא מרגיש שהכל פה חולני, ושהוא כן שלם עם זה שהוא נולד פה.
אז אני אומר שוב אל הכלום, שהכל פה חולני. והנה אתה כבר לא פה.
והכל עד אתמול. עד שאיזו מכונת מלחמה ישבה רחוק. ונכנסה לכוונת. וזיהתה עיניים, מחייכות. וראתה אותם, למרות שהוא לא ראה אותה. וכשזיהתה אותו ירדה למטה וכיוונה אל הלב. וזה הצלף הכי מדויק שאני מכיר בעולם. שידע בדיוק במי לפגוע. ואיפה. וכמה לבבות ביחד לשפוך.
והוא ישב לא מזמן במדורה עם המשפחה היקרה שלו, ואמר לי שיש לו הארה. על כמה טוב בחיים. והוא שאל לא מזמן, אם העולם הזה, הוא לא גדול עליו. ואני אענה את מה שלא קשה לנחש. שזה הוא שגדול מאד מדי על העולם הזה. שלא נבנה כדי להכיל כמוהו. ועזב. ולא תפר, וכן נפרם. כי בנפשו הביא אותנו להשאר כאן בעולם הזה. וסופו לעפר.
משול כחרס הנשבר
כחציר יבש
וכציץ נובל
כצל עובר
וכענן כלה
וכרוח נושבת
וכאבק פורח
וכחלום יעוף.