בדיוק בשעה שתים עשרה, כשנכנס ר' נפתלי לחדר, החזיר החוזה מלובלין את נשמתו. חבריו של ר' נפתלי שאלו: "איך ידעת לכוון את רגע יציאת הנשמה?!"
גדולי החסידות ראו במלחמות נפוליאון סימן לביאת המשיח, כמאמר חז"ל "אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו, צפה לרגליו של משיח", והחלו לייחד ייחודים ולכוון כוונות כדי לקרב את הגאולה.
רבי מנדל מרימנוב ישב בסוכתו בשנת תקע"ד ופנה לחסידיו: "התפללו שאחיה עד סוף השנה, ואבטיחכם שתזכו לשמוע את שופרו של משיח", אבל בי"ט באייר באותה שנה הסתלק.
בראש השנה תקע"ה הכריז החוזה מלובלין לפני התקיעה בשופר: "מי ומי המוכנים ללכת איתי נגד הס"מ המעכב את ביאת המשיח?"
לימינו התייצב ר' קלמן בעל 'מאור ושמש' ומשמאלו ר' נפתלי הירץ מבראזן. החוזה שלשל את טליתו מעל לראשו עד חזהו וייחד ייחודים כאשר שני תלמידיו רועדים וחשים שזו שעת הכרעה, עכשיו מלחמה לה' בעמלק, ומי יודע אם ינצח החוזה?
החוזה היה הקורא ור' דוד מלעלוב, מגדולי תלמידיו, היה התוקע. אך השופר נסתם והקולות לא נשמעו. קרא החוזה: "תקעו, אמר רחמנא, תקעו! התורה מצווה לתקוע, ואם הבעל דבר אינו נותן לתקוע, יתקע הוא בעצמו!"
ר' דוד הצליח לתקוע היטב. החוזה ניצח במערכה הקשה.
כשישב החוזה בראש השנה בשולחנו אמר: "עסק ביש, מן השמיים אין רוצים לקרב את הגאולה. הקטרוגים גדולים, אבל מה שלא נוכל לעשות בכוח השופר נעשה בכוחה של שמחת תורה, כי כוח השמחה גדול מכוח היראה".
המגיד מקוזניץ נפטר בערב סוכות והשטן ערבב את העולם. למרות עיניו הפקוחות לא ראה החוזה את הסתלקותו, והחסידים העלימו זאת מפניו כדי לא להשבית את שמחת החג.
"שתו והשתכרו", אמר החוזה לחסידיו, "וגם אני אשתכר עמכם, הרי הגמרא אמרה שאי אפשר להעמיד שיכור לדין על מעשיו. ואני בטוח שאם יהיה לנו שמחת תורה שמח נזכה גם לתשעה באב שמח, כי חז"ל אמרו שהמשיח יגאל את עם ישראל בתשעה באב".
בשעת ההקפות עמד החוזה על הבימה עם ספר תורה קטן כשהוא דבוק במחשבותיו. החסידים הקיפו את הבימה בריקודים. לפתע נכנס החוזה למעגל והחל לזמר "אסדר לסעודתא" של האר"י ז"ל, והשמחה גדלה.
לפתע הבחינו החסידים כי ספר התורה הקטן מונח מיותם על השולחן. כולם החלו לחפש את הרבי בכל החדרים, אך לשווא. חלון אחד בחדרו המיוחד היה פתוח.
אז נזכרו במה שאמר להם אמש בסעודה: "תשגיחו עליי הלילה היטב. כוח השטן חזק מאוד והמלחמה קשה מאוד".
הם חיפשוהו בחצר עד ששמעו קול אנחה במקום סתר.
"מי זה?" שאלו.
"יעקב יצחק בן מאטיל".
לאחר שהעלו את החוזה לביתו והשכיבוהו במיטתו, פקח את עיניו ואמר: "אוי ואבוי. לא אמרתם לי שהמגיד מקוזניץ הסתלק! בשעת ההקפות התחזק כוחו של הסטרא אחרא. השטן בלבל אותי וזרק אותי בכוח דרך החלון בחדרי, ואלמלא המגיד מקוזניץ שתפס אותי בשולי תכריכיו שפרס מתחת לחלון בחוץ, לא היה נשאר ממני שריד ופליט".
הבהילו אליו את ד"ר ברנרד, בעל תשובה מחסידי לובלין. הלה שאל את הרבי: "מה קרה?"
"כל הסטרא אחרא התעצמה כנגדי, אבל המגיד מקוזניץ בא לעזרתי ואחז אותי בצד ימין ואמי מצד שמאל, וכמו שהיה בשמחת תורה, כך יהיה בתשעה באב".
ומאז החוזה נותר מרותק למיטתו.
בחורף התקבצו חסידים מרחבי פולין וגליציה כדי לבקש רחמים על רבם. רק תלמידו האהוב ביותר, ר' נפתלי מרופשיץ, נעדר.
אחרי פורים, כשהורע מצבו, נשלח שליח להביא לרבי את ר' נפתלי. בערב ראש חודש ניסן הגיע ר' נפתלי. הוא ישב שנים עשר יום ליד החוזה, ובי"ג בניסן חזר לאכסנייתו.
בשבת פרשת פינחס ציווה החוזה להעלות לתורה אחד מתלמידיו החשובים, ר' מאיר מאפטא. באותה שבת קראו בתורה בחדרו של החוזה כשהוא יושב על מיטתו. כאשר הגיעו לשלישי ציווה החוזה שלא להפסיק ולקרוא עד חמיש'. כאשר הגיע הקורא בתורה למילים "וסמכת את ידך עליו", הרים החוזה את ידיו והניחן על ראשו של ר' מאיר, ובכך הסמיכוֹ למלא את מקומו.
בתשעה באב הרגישו התלמידים שרגעי החוזה ספורים. הם התאספו בחדרו ושלחו שליח לר' נפתלי להודיעו שהחלה הגסיסה. בדיוק בשעה שתים עשרה, כשנכנס ר' נפתלי לחדר, החזיר החוזה את נשמתו.
חבריו של ר' נפתלי שאלו: "איך ידעת לכוון את רגע יציאת הנשמה?!"
ר' נפתלי השיב: "י"ב הימים הראשונים של ניסן - 'ימי הנשיאים' - הם כנגד י"ב חודשי השנה. צדיק הדור רואה בכל יום מה שיארע בחודש המכוון כנגדו. ראיתי שהחוזה כתב בארבעת הימים הראשונים כל מה שיארע בארבעת החודשים מניסן. ביום החמישי לא כתב מאומה ורק אמר לי בהתרגשות: 'הרב מרופשיץ, מחודש החמישי, מנחם אב, איני רואה מאומה, רק עד תשעה באב בחצות היום'. מדוע לא ראה יותר? מפני שאין שלטון ביום המוות ואין מראים לצדיק מה שיהיה לאחר מותו, ולכן ידעתי שבדיוק בשתים עשרה תצא נשמתו".
החוזה מלובלין הסתלק בעיצומו של תשעה באב תקע"ה, יום חורבנם של שני בתי המקדש, והיום שבו ייוולד המשיח שיבנה את הבית השלישי שייכון לנצח.