מבוא לריגול

פרופ' אריה אלדד, יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, הפנה השבוע את תשומת לב הציבור בסטטוס שפרסם ברשת לעצומה של גורמי חוץ נגד ישראל.

העצומה גינתה את המבצע נגד החמאס, רמזה על פשעי מלחמה שמבצע צה"ל ודרשה מישראל להסכים להפסקת אש מידית. לעצומה האנטי-ישראלית הצטרפו כחותמים עשרות אנשי אקדמיה מהאוניברסיטאות בישראל, כאלה שבעִתות מלחמה כבעִתות שלום נהנים ממשכורות שממומנות ברובן על ידי המדינה.

"גזרו את הרשימה הזאת ושמרו אותה. הפיצו אותה לחבריכם. תמיד חשוב לדעת מי לנו ומי לצרינו", כתב פרופ' אלדד וקבע: "החותמים על העצומה מסייעים ביודעים לחמאס במלחמתו בישראל: הם – לצרינו".

עיון ברשימה מגלה לא מעט חותמים סדרתיים על עצומות אנטי-ישראליות, אבל גם שם אחד שבוודאי מאשש את הקביעה של אלדד. "אודי אדיב", נכתב שם, באנגלית כמובן, "האוניברסיטה הפתוחה". הוא בוודאי לצרינו.

לפני יותר מארבעים שנה אדיב היה רק סטודנט, באוניברסיטה הפתוחה. הוא גם היה פעיל בתנועת השמאל 'מצפן' והשתייך לאחד הפלגים הקיצוניים שלה, 'חזית אדומה'. בשל קרבתו לערבי חיפאי תומך טרור בשם דאוד סמען תורכי, היה אדיב יעד למעקב השב"כ החל מראשית שנות השבעים. לאחר חודשים ארוכים של מעקבים אחר אדיב, תורכי וחבריהם, ערך השב"כ מבצע מעצרים גדול של כ‑60 חשודים בריגול ובטרור. מהחקירות עלה כי לאחר מלחמת ששת הימים גייס תורכי את אדיב ומינה אותו כאחראי על הפלג היהודי בארגון. אדיב, כך הסתבר, נסע פעמיים לדמשק בשליחות הארגון, התאמן בירי ובחבלה ומסר את כל הידוע לו על צה"ל ועל מפעלים חיוניים בישראל. ארבעים איש הועמדו לדין בפרשה הזאת, ועוד כמה בוגדים יהודים הועמדו לדין בעקבות חקירות נוספות שהסתעפו ממנה.

אדיב הורשע בבית המשפט. לאחר שלא הסכים להביע חרטה ואף הצהיר כי היה מוכן לבצע פעולות טרור בישראל, נגזרו עליו שבע עשרה שנות מאסר. הוא ריצה מתוכן רק שתים עשרה. במסגרת עסקת ג'יבריל דרשו ארגוני הטרור גם את שחרורו של אדיב. כדי למנוע תקדים שבו משתחרר יהודי ישראלי שהורשע בריגול, בבגידה ובטרור במסגרת עסקת שחרור מחבלים, התגבש הפתרון הבא: אדיב, שלא היה מוכן להביע חרטה על פעילותו בשירות הטרור הפלשתיני, הביע חרטה סלקטיבית, כזו שהתייחסה רק להיותו כלי שרת בידי הסורים. אדיב כיוון לשימוש הציני שעשו הסורים בעניין הפלשתיני כדי לקדם מטרות סוריות. הישראלים התאמצו לשמוע רק את המילה חרטה. מתקופת מאסרו של אדיב נוכה שליש, והוא שוחרר בחופזה כדי להקדים את עסקת ג'יבריל.

המרגל-טרוריסט היהודי המשיך את לימודיו האקדמיים. אדיב השלים דוקטורט באחת ממכללותיה של לונדון, והוא מועסק היום בין השאר כמרצה באוניברסיטה הפתוחה בקורסים העוסקים במדעי המדינה. בעבר התפרסמו בעיתונות תלונות של סטודנטים על כך שאדיב משמיע בכיתה את דעותיו הפוליטיות.

האוניברסיטה הבטיחה כי אם יוגשו תלונות בעניין הן תיבדקנה. אבל השאלה מדוע בחר המוסד האקדמי דווקא באדיב כדי ללמד תחום שגובל בהגדרתו באינדוקטרינציה פוליטית של סטודנטים לא עלתה לדיון. גם סוגיית המשך העסקתם של מרצים אנטי-ישראלים אחרים במוסדות האקדמיים אינה נחשבת ללגיטימית היום. האוניברסיטאות הן אמנם מוסדות שמתוקצבים על ידי המדינה, אך הן נהנות מחופש אקדמי מוחלט. המבנה הנוכחי של האקדמיה בישראל, והרוח הפוליטית השורה בו, יוצרים מצב שבו כולנו מממנים את משכורתו של אדיב, כמו גם של עוד עשרות רבות של מרצים שהם לצרינו. אפשר לגזור ולשמור, כעצתו של פרופ' אלדד. השאלה היא אם יש גם מה לעשות.

סוף השידורים

מעוז ותיק אחר שבו התקיים במשך עשרות שנים השילוש של הפצת מידע, אידיאולוגיה שמאלנית ומימון ציבורי נדיב, קרס לאחרונה. זעקות שבר לא נשמעו כאשר הכנסת סתמה השבוע את הגולל על רשות השידור. ראשית, מכיוון שפרט ל‑1,700 עובדי רשות השידור אף אחד לא באמת יתגעגע לגוף הכושל והמסואב. אבל גם רעש התותחים בעזה והאזעקות בישראל לא הותירו לעובדי הרשות זמן מסך. יום לפני היציאה לפגרת הקיץ השלימה הכנסת, בהובלתו של השר גלעד ארדן, את הליכי החקיקה המאפשרים את פירוק הרשות. החל מיום רביעי השבוע עבר למעשה הטיפול ברשות השידור לכונס הנכסים הרשמי של מדינת ישראל. מדובר בצעד משפטי היסטורי, לא פחות. זו הפעם הראשונה שבה ממונה מפרק לגוף שמסונף לשירות הציבורי, תקדים שיאפשר בעתיד לפרק גופים מסואבים נוספים.

למרבה הצער, ועדת לנדס שאותה מינה השר ארדן, אשר על פי הדו"ח שחיברה עוצב החוק, המליצה על חיסול הרשות הקיימת, אך לא על חיסול הקונספט הכושל.

למשל, תוכנית שהגיש לוועדה 'פורום קהלת למדיניות' דיברה על חיזוק השידור הציבורי בישראל בלא צורך בהקמתה של רשות חדשה. שם הציעו להסתמך על התשתית של חוק הקולנוע הקיים. להרחיב את תחום הטלוויזיה שבו כבר עוסקות חלק מקרנות הקולנוע הפועלות היום, לעודד את הקמתן של עוד שתיים-שלוש קרנות, להקציב לנושא סכום של כמה מאות מיליוני שקלים מתקציב המדינה, ולחזק בחקיקה את המועצה הישראלית לקולנוע כגוף רגולטורי המפקח על פעילות הקרנות. הדבר היה דורש הוספת תקנים אחדים במועצה הישראלית לקולנוע, והיה מזניק את הפקות האיכות בערוצי הטלוויזיה הקיימים.

אבל לנדס וחבריו העדיפו להקים גוף חדש של כ‑750 עובדים, שלפחות רבע מהם ייקלטו מקרב 1,700 עובדי הרשות הישנה, להקציב להם 600 מיליון שקלים מתקציב המדינה, ולקוות לטוב. זאת בעיקר בעזרת פיקוח הדוק על ההתנהלות הכספית, והגבלת הוצאות השכר ברשות החדשה, על פי חוק, ל‑35 אחוזים מתקציבה. בהתחשב בעובדה שההערכה היא כי הרשות החדשה תוכל לקבל עוד מאה מיליון שקלים מפרסומות וחסויות, החשבון מורה כי עלות השכר החודשי הממוצע בה יכולה להגיע לכ‑30 אלף שקלים. זהו סכום דמיוני, כאשר משווים אותו לשכר הממוצע המקובל בגופי התקשורת הפרטיים.

כך שמפלצת זקנה אחת הוכנעה השבוע, אך עוד לא דעך שמשה של זו וכבר בקע גור תפלצות חדש. הבשורה הטובה היא, מכל מקום, כי הוכח שאפשר להכריע מפלצות.

עמותה בלי סדר

להבדיל אלף אלפי שקלים, עוד גוף ציבורי התבשר השבוע על פירוקו. מדובר בישיבה לנוער חרדי נושר שהתקיימה באחד מיישובי בנימין. את עמותת הישיבה ביקשו משרד החינוך ורשם העמותות לפרק אחרי שבביקורת שערך המשרד לא נמצאו כמעט תלמידים מבין העשרות שעליהם דיווחה הישיבה. ביקורת עומק מדגמית שערך המשרד גילתה שאחדים מתלמידיה לומדים בשלוחות שאינן מדווחות. על אחדים המשיך להתקבל דיווח גם לאחר שעזבו את הישיבה, ואחד טען בתוקף כי לא למד שם מעולם. נוספו לעניין אי סדרים כספיים מסוימים, ובעיקר התעלמות מתמשכת מנהלים ומבקשות של רשם העמותות.

בית המשפט המחוזי בירושלים נענה לעתירת העמותה וקבע שאף על פי שהתגלו בהתנהלותה אי סדרים משמעותיים, פירוקה הוא צעד קיצוני מדי ועל הרשם ומשרד החינוך להסתפק בסנקציות סופניות פחות. בית המשפט העליון הפך את פסק הדין.

נשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס, היה מוכן לקבל את ההנחה כי אין מדובר בעמותה פיקטיבית, אלא בכזו שפועלת להגשמת המטרות שלשמן קמה. השופט נועם סולברג קבע בפסק הדין כי מדובר בעמותה ש"פעילותה אמיתית וחשובה. העומד בראשה שוקד על לימודם וחינוכם של צעירים מן המגזר החרדי – שדרכם לא צלחה עד כה ונפלטו מן המסגרות המקובלות – ועל הכוונתם לשירות צבאי ולאזרחות טובה". אך שניהם, יחד עם השופט יצחק עמית, הסכימו כי חריגה משמעותית של גוף ציבורי ממנהל תקין, והוצאת כספים שלא כדין מהמדינה, גם אם לא למטרות מושחתות, מאפשרות למוסד משפטי כמו רשם העמותות להורות על פירוק העמותה.

גירעון אקדמי

בדו"ח האחרון של חריגות השכר במגזר הציבורי שמפרסם הממונה על השכר במשרד האוצר כיכבו שני גופים. תתפלאו, אבל לא מדובר בחברת החשמל או בנמלים. הכוכבים הם רשות השידור, זו שפירוקה החל השבוע, והאוניברסיטאות. התנהלות חסרת אחריות וממושכת בתנאי השכר והפנסיה מעמידה כמעט את כל האוניברסיטאות בישראל למעשה במציאות כלכלית קטסטרופלית. לפני כחמש שנים קבע דו"ח מבקר המדינה שהגירעון האקטוארי של האוניבסיטאות מגיע לסכום של כמעט 18 מיליארד שקלים. שנה מאוחר יותר העריכה הוועדה לתכנון ולתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה (ות"ת) כי החוב גבוה יותר, והגיע לכדי 24 מיליארד שקלים.

על פי ההערכות, הגירעון עבר זה מכבר את הרף הבלתי-יאומן של 30 מיליארד שקלים, כמעט פי ארבעה מתקציבן השנתי. האוניברסיטה העברית, שכבר היום נמצאת על סף קריסה כלכלית כאשר רבע מתקציבה, יותר מחצי מיליארד שקלים, מוקדש רק למימון הפנסיות התקציביות, כבר פנתה השבוע למל"ג כדי לנסות ולגבש פתרונות כלכליים.