55. תושבת ניצן. נשואה לשעיה ואם לחמישה. סגנית יו"ר ועד המתיישבים של תושבי גוש קטיף
התחלה: לפני 55 שנים בקיבוץ לביא. בת רביעית למשפחה של חמישה אחים ואחיות. "גרנו בבית קטן מאוד, עם חדרים קטנטנים. היום אין לי מושג איך נכנסנו שם הורים וחמישה ילדים".
הורים: ההורים ילידי גרמניה, יוסף (ג'ו) ולוטי וינטר ז"ל. כשהנאצים עלו לשלטון היגרה משפחתם לאנגליה, ואת מאורעות המלחמה עברו שם. אחרי שהכירו והתחתנו עלו ארצה וקבעו את ביתם בלביא.
בית יקה: סדר, טקסיות, עמידה בזמנים. "זמן זה זמן. את לא תתפסי אותי מאחרת". לא בית חם של הבעת רגשות, אבל בית מעודד ותומך.
אנשי חינוך: האם לוטי הייתה המנהלת המיתולוגית של בית הספר היסודי בלביא, ובהמשך מפקחת מחוז צפון במשרד החינוך. היא נפטרה לפני 30 שנה. עד לפני שנתיים וחצי המשיך האב ג'ו, והוא בן 87 (!), לשמש כמורה לגמרא ותנ"ך בבית הספר היסודי וחוקר תנ"ך.
מורה בנשמה: האב הוא מורה יקה, "יודע ללמד, אוהב את המקצוע ומתחדש כל הזמן. למרות שהיה מבוגר התלמידים מאוד העריכו אותו". הוא לימד בבית הספר שבו האם ניהלה. "אבא היה נטול משחקי אגו. היה לו את המקום שלו".
ילדות בקיבוץ: ילדות יפה ומאושרת. "ישנו בבית עם ההורים ולא בלינה משותפת". לא תשכח את מלחמת ששת הימים. "הייתי אז ילדה בכיתה א' וישנו במקלטים של הקיבוץ. הייתי מסתכלת איך המבוגרים חופרים שוחות".
מורה דגול: בוגרת התיכון הדתי שדה אליהו. המורה הנערץ היה לא אחר מאשר אמנון שפירא. "זכיתי למחנך דגול, איש חינוך אמיתי שבא לחנך ולא רק להעביר ידע".
החצי השני: לאחר שנה של שירות צבאי בבית ספר שדה כפר עציון, כשהיא בת 20, נישאה לשעיה ירון, יליד ניר עציון המבוגר ממנה בשש שנים. כיום בעל מוסך בירושלים. "שני הבנים שלנו עובדים איתו".
ילדים: חמישה. הבכורה יערה (35) עובדת באורנג', צורית (33) עובדת בקרן קרב, ליאור (30) ואוהד (28) עובדים כאמור במוסך המשפחתי, והקטן יואב (23) נסע להדריך במחנה לנוער יהודי בארה"ב. ארבעה ילדים קבעו את ביתם ליד ההורים בניצן.
יאללה לגוש: לאחר שנישאו הם גרו עשר שנים בקיבוץ לביא, עד שיום אחד קם שעיה והכריז: "עוברים לגוש קטיף". "לי בהתחלה זה היה קשה. הגענו לנווה דקלים, אני בת 30 עם ארבעה ילדים קטנים". לפרנסה פתח שעיה מוסך גדול ביישוב.
המוסך של הגוש: עם השנים הפך המוסך למבוקש יותר ויותר. "שעיה זה מושג בגוש". יחד עם גידול חמשת ילדיה עבדה במרכזייה הפדגוגית ובתוכנית להעשרת יהדות בבתי הספר הממלכתיים באזור. "חיינו חיים מלאים ומאושרים בגוש".
האח נחמיה: האח הבכור נחמיה (34) הלך, לפני 19 שנה, בערב יום כיפור לטבול בחוף השקמה בגוש לקראת היום הקדוש. "הוא טבע להם מול העיניים, לכוחות ההצלה לא נשאר מה לעשות". השאיר אישה וארבעה ילדים. "טראומה וכאב גדול".
יו"ר צח"י: לאורך השנים הנהיגה את צוות החירום היישובי בנווה דקלים. "זה בעצם לראות את האנשים במהלך אירוע וגם לאחריו. לבדוק מה צריכות המשפחות, לבחון את מעגלי הפגיעה, לזהות את הקשיים ולסייע במה שרק אפשר".
האסימון נופל: כשברקע מתגברים הדיבורים אודות תוכנית לפינוי מהגוש - החשש על הבית גדל. "כמה חודשים לפני הגירוש הבנתי שהקרקע בוערת וחייבים לעשות מעשה ולהילחם על הבית. עד אז התייחסתי לאיום הגירוש יחסית בשוויון נפש. לא האמנתי שזה באמת הולך לקרות".
אחראית סיורים: "פניתי למטה המאבק ואמרתי - הנני". הייתה אחראית על הסיורים הרבים שהגיעו מכל רחבי הארץ לגוש קטיף. "קיבלתי עשרות סיורים בשבוע, והמוני אזרחים הגיעו ללמוד על המקום ולהבין את החשיבות של הגוש. חלקם ביקרו במקום בפעם הראשונה".
באהבה ננצח: "לדעתי, לא יכולנו לעשות את זה אחרת". בימים הסוערים שלפני הגירוש "ישבנו במטה המאבק ופתאום עלתה ההכרה שאנחנו 'אנשי חול' כי דיונה של חול היא דבר רך, האנשים האלה לא יכולים להילחם בכוח. כן מאבק, אבל בגבולות האפשריים".
לא למלחמת אחים: "אני לא אשת הר. היה בגוש קטיף ניסיון למאבק אלים יותר, אבל אני באופן אישי לא יכולה לעשות את זה. אם היה מאבק כוחני - היינו מגיעים למלחמת אחים. הטענה שאם היינו אלימים יותר אולי היינו מנצחים היא בגדר פנטזיה בלבד".
היֹה לא תהיה: מאמינה שהרב אליהו זצ"ל אמר זאת כמשאלת לב ולא כנבואה, אבל למרות זאת "לא יכולתי בשום אופן לארוז את הבית. שעיה עבד עד ערב תשעה באב במוסך". חברים מקיבוץ לביא הגיעו לארוז את המוסך בעשר מכולות.
תשעה באב: במהלך הצום הייתה עסוקה בשיבוץ המשפחות בבתי המלון השונים. "כי היה חשוב שנשמור כמה שאפשר על הביחד שלנו". בי"א אב חולקו צווי הגירוש. "היישוב היה מוצף טורים של חיילים במדים שחורים, נורא, הרגשתי עלבון צורב".
נפרדים מהבית 1: "הבת שלי בכתה בהיסטריה שהיא לא מסוגלת יותר ורוצה כבר לצאת מהגוש. ואני לעומתה חלמתי שיוציאו אותי מהבית בכוח, לא על הרגליים. נקרעתי בתוכי".
נפרדים מהבית 2: לאחר שהסתגרה בחדרה החליטה להתחשב במצוקתה של הבת, נפרדה מהשכנות, הלכה לבית הקברות להיפרד מאחיה ועברה יחד עם בתה בחצות הלילה את מחסום כיסופים. השער נסגר.
חורבן הבית: כמה ימים אחר כך קיבלה הודעת סמס משכן: "הורסים לך עכשיו את הבית". היא אמנם לא ראתה את ביתה חרב, אך הבעל שנשאר ביישוב ראה גם ראה. "זה מחזה נורא ואיום לראות את הבית שאהבת הופך לתל חורבות, אבל לשעיה זה עזר לסגור מעגל".
מלון: למחרת הגירוש שוכנה המשפחה בשני חדרים צפופים במלון בירושלים, אבל מהר מאוד "בגלל צורך אישי של המשפחה, בהחלטה פרטית ולצערי לגמרי לא קהילתית עברנו לקארווילה בניצן".
ועד המתיישבים 1: יום למחרת הגירוש הוקם הוועד כדי לטפל בכל תחומי החיים של המגורשים "שהמדינה הייתה אמורה לטפל בהם ולא טיפלה. שמו אותנו במלונות, את החפצים שלנו ארזו למכולות וזהו. הבנו שמכאן הכול עלינו".
ועד המתיישבים 2: הוועד הוקם מצוות מתנדבים שהבינו שגם בתוך האבל הפרטי חייבים לראות את הכלל. "דיברנו כמה מגורשים ואמרנו 'יאללה, צריך לעבוד'". כבר תשע שנים היא עובדת שעות על גבי שעות למען התושבים "בניסיון להביא אותם אל המנוחה והנחלה". כיום סגנית יו"ר הוועד.
חורבן: מדגישה שמדובר באובדן עצום ושמבוגרים וילדים עיבדו כל אחד בדרכו את האבל. "זהו תהליך פנימי ארוך ומורכב שעברנו יחד ולחוד. לוקח זמן להתאבל על סגירת הגולל. זה מקרין על כל תחומי החיים: זוגיות, בריאות פיזית ונפשית, חינוך ילדים, אמון במסגרות המדינה, קהילה ועוד".
תשע שנים אחרי: גם היום, בכניסה לשנה העשירית לגירוש, מסתבר שיש עוד הרבה מאוד עניינים שדורשים טיפול. "היום הוועד מטפל בתיקון החקיקה, שימור מורשת גוש קטיף, מענה לצרכים פרטיים וקהילתיים וחיבור אנשי גוש קטיף".
די לביורוקרטיה: "אני מצפה שכמו שהמדינה ידעה להתעלם מהביורוקרטיה כדי לגרש אותנו, היא תעשה זאת כדי לדאוג לנו. מגיע לכל אחד מאיתנו לחזור לחיים נורמליים של בית ופרנסה. חובת המדינה לדאוג לכך".
צמיחה מהשבר: "זה שבר גדול. כל אחד מגיב אחרת לאסון בסדר גודל כזה. אני הגבתי בסימפטומים פיזיים, סבלתי מלחץ דם". יחד עם זאת, "הרב יגאל קמינצקי אמר פעם שאם היו מציעים לו לא לעבור את הגירוש הוא לא היה מוכן. גם אני. צמחתי מתוך הקושי העצום הזה".
צוק איתן: אין לה ספק שמדובר בתהליך אלוקי. "מתרחשים כאן כל כך הרבה דברים גדולים שקשורים זה בזה, אי אפשר שלא לראות את התמורות המהירות שמתחוללות לנגד עניינו. אנחנו חיים היסטוריה".
חזרה הביתה: "ביום שיחזרו לגוש קטיף - אני חוזרת". היא מתגעגעת לחיים בגוש, "לפשטות, לאנשי התורה והאמונה, לחוף ולחולות".
אם זה לא היה המסלול: "אני חושבת שתמיד זכיתי לעבוד בתחומי העניין שלי: יהדות, ידיעת הארץ וקהילה. רק שימשיך ככה".
ובמגרש הביתי:
על הבוקר: משכימה קום ב‑6:30 ואומרת מיד "מודה אני". "מרגישה כמעט כל יום את עוצמת המילים, את האמונה של הקב"ה בי". היום מתחיל בלימוד של כשעה בחברותא, "בכל יום זו חברותא אחרת ונושא שונה". נוסעת לעבודה בוועד, וכשחוזרת נהנית לעזור בטיפול בנכדים.
דיסק ברכב: ברכב מאזינה לשיריו של אהוד מנור. אוהבת גם להאזין למוזיקה חסידית, "זה מרגיע אותי".
שבת: ניקוי ראש אמיתי. "מרגע הדלקת הנרות ועד מוצאי שבת הראש פשוט נקי. לא מתכננת, לא עובדת, מתנתקת מהכול". הולכת לתפילה בבית הכנסת, לשיעור נשים, עורכת טיול קצר ביישוב. קוראת בעיון את פרשת השבוע ומתרגשת בכל פעם שמצליחה להתחדש בפסוקים המוכרים.
אוכל: מעידה על עצמה שאינה מומחית בבישול, אבל "מבשלת מהר, פשוט וטעים".
אחזקת הבית: "עבודות הבית עליי". אמנם יש עוזרת, אבל מדי פעם אוהבת להפשיל שרוולים ולנקות את הבית ביסודיות בעצמה. "להגיע לכל פינה, לפתוח מגירות ולעשות סדר בארונות. זה מנקה לי את הראש".
מפחיד: "בפן הלאומי מפחיד אותי יהודים ששונאים את מדינת ישראל ויוצאים נגדה".
דמות מופת: דוד המלך. "המורכבות שהייתה בו. משורר, ג'ינג'י, אמיץ, רגיש, אנושי, טועה ומודה בטעותו". דמות נוספת היא תמר, כלתו של יהודה, "אמיתית".
פנאי: נהנית מקריאה, סרטים, לימוד בבית מדרש והכנת פעילויות עם תכנים יהודיים. אחת היצירות שיצאו מתחת ידיה היא 'משחקים בסדר', ערכה לפעילויות לליל הסדר. "המשחק מלווה את כל ה'מגיד' ושואל שאלות רציניות ועמוקות המאפשרות דיון וחיבור רב גילאי".
משאלה: נחת מהילדים והנכדים.
כשתהיי גדולה: חולמת לפתוח בניצן מסגרת לפנסיונרים "שתאפשר להזדקן בכבוד ובבית". גולת הכותרת שלה תהיה שכל מי שישתתף בה יתנדב באופן קבוע במסגרת מחייבת, "כדי שנמשיך להרגיש נחוצים".
rivki@besheva.co.il