ברגע מסוים של הפוגה בדיון לוכדת עינו של צבי הנדל את רגלו של שי חרמש. "סנדלים של פנסיונרים, מה?" הוא צוחק.
חרמש צוחק יחד איתו על שינויי הגיל והמעמד, וגם משתתף בשיח המבודח על סיום קדנציית הנשיאות של פרס. תדרי החברות הפשוטה בין השניים עלולים להטעות: בסופו של דבר, לחרמש והנדל יש הרבה עבר משותף.
תושבים ותיקים של חבלי ארץ דרומיים סמוכים, ראשי מועצות אזוריות ובהמשך כהונה בכנסת. גם חוויית החיים תחת אש מעזה משיקה בקורות החיים של שניהם, אלא שכאן נמתח הגבול הגיאוגרפי ביניהם, גבול שעובר גם מעל תהום אידיאולוגית עמוקה החוצצת בין השניים.
אנחנו נפגשים במרכז מורשת גוש קטיף בניצן. רק לפני כשעה שוגרו לאזור מטחי טילים כבדים בצל הפסקת האש, אבל עכשיו שקט. חרמש יוצא מהרכב וכמעט מתנפל בחיבוק על הנדל, וגם על עוד ראש מועצה לשעבר שעובד כאן – אבנר שמעוני. הנדל וחרמש צועדים לאורך המדשאה, מחליפים חוויות ומעלים זיכרונות. ברקע קירות המוזיאון ועליהם תמונות שמהדהדות את חורבן בתי הכנסת בגוש קטיף, חיילים שעוקרים תושבים מבתיהם ומזכרות מחולות שהצמיחו זהב. מסביבנו אתר קרווילות שבו חיים כבר תשע שנים מאות מגורשים בלי עתיד נראה לעין.
"לא גירוש, פינוי"
צבי הנדל, שגורש מביתו וממשקו בגני טל, מתגורר כיום באתר הקבע של יישובו ליד קיבוץ חפץ חיים. הוא כיהן במשך שמונה שנים כראש מועצת חוף עזה עד תשנ"ו, אז נבחר לכנסת מטעם המפד"ל, ולאחר מכן במפלגות תקומה והאיחוד הלאומי. הנדל הוא שטבע את הסיסמה הכמעט מיתולוגית "כעומק העקירה – עומק החקירה" בהקשר לתוכניתו של שרון.
מעברה השני של גדר המערכת ברצועה, חי שי חרמש, תושב קיבוץ כפר עזה. חרמש כיהן כראש מועצת שער הנגב במשך קרוב לארבע עשרה שנים, עד לשנת תשס"ב. הוא היה איש מפלגת העבודה והתנועה הקיבוצית, ובבחירות לכנסת ה‑17 נכנס כמחוקק מטעם סיעת קדימה. עם התפוררות המפלגה נותר גם חרמש מחוץ לכנסת. לא מעט שנים השיקו תפקידיהם של השניים זה לזה, הן במסגרת המועצה האזורית והן בכנסת, אך תמיד משני עברי המתרס האידיאולוגי. על ציר הזמן שבין עבר להווה, בין העקירה מגוש קטיף ללחימה המאסיבית בחמאס שהשתלט על עזה, בין החרבת היישובים לחפירת המנהרות מתחת לקיבוצי עוטף עזה, כינסנו את השניים כדי לשמוע על הגירוש ותוצאותיו בפרספקטיבה של תשע שנים.
שניות ספורות מרגע תחילת הדיון האווירה מתלהטת. הטיעונים מוגשים להנחתה מצד לצד כמו במשחק פינג פונג מהיר במיוחד. חרמש יודע שהוא לא במגרש הביתי, ואף על פי כן עומד על זכותו להבהרת את עמדותיו עד תומן. להנדל קשה מאוד לשמוע את האמירות המקוממות מבחינתו ולהבליג עד שיגיע תורו.
אני מבקשת לשמוע משניהם מהי התחושה הספונטנית שעולה אצלם כשהם רואים את תמונות החורבן והעקירה הממלאות את הקירות סביבנו. חרמש מוותר על הרגשות ופונה היישר לאידיאולוגיה: "ככל שאני מתרחק מהאירוע, אני יותר חווה את גודל הטרגדיה של הטעות שקיבלו מנהיגי מפא"י בראשות ישראל גלילי, יגאל אלון ואחרים, שבמידה רבה של עיוורון, ראוותנות ושכרון חושים חשבו שאת הבעיה של רצועת עזה ניתן לפתור על ידי הכנסת ארבעה טריזים של התיישבות אזרחית בלב אוכלוסייה צפופה. על הטעות הזאת שילמו האזרחים הטובים ביותר שישנם", הוא מכוון למתיישבים.
לאורך השיחה חרמש שב ומדגיש כי יש פער גדול בין תפיסתו הפוליטית ובין היחס האישי שלו לאנשים "שהלכו משם". הוא מדבר על מחיר קשה ביותר שהם שילמו, אבל לא מוכן לקרוא למה שקרה בשם גירוש – "זו מילה קשה מדי. זה פינוי, הכניסה לשם הייתה שלא לצורך".
הנדל מוחה מיד: "פינוי? אשפה מפנים", ומבקש להתייחס לגופה של הטענה שהשמיע חרמש נגד ההתיישבות בעזה: "השמאל משוכנע שככל שחוזרים על שקר יותר ויותר פעמים הוא הופך להיות אמת. גוש דן צפוף מעזה פי חמישה מבחינת אוכלוסייה. אבל כדי להשניא את חבל עזה, קודם כול קובעים כמה 'אמיתות' כאלה, על הצפיפות של אוכלוסיית הרצועה. אבל שטפו לו את המוח", הוא מסנגר על חרמש, "לכן הוא מאמין שזה נכון".
מעבר לכך, הנדל מבקש לטעון כי על אף תוכניותיו המדיניות של השמאל, לרצועת עזה יש רק פתרון אחד – להיות חלק ממדינת ישראל. "השמאל המציא פטנט של להקים מדינה כי זה הסתדר בפוליטיקה שלהם. אבל חבל עזה הוא ישות נפרדת שאין לה פתרון אלא אם תהיה מחוברת למצרים או לישראל. בהסכם השלום מצרים לא רצתה אותם. זה נשאר אצלנו, ולא יבנו גשרים ומנהרות כדי לחבר אותה ליהודה ושומרון, זה זיוף. לא יקרה. אנשים מפחדים לומר שעזה ויהודה ושומרון לא מתחברים. אבל חבל עזה יהיה חלק מארץ ישראל בסוף, ולא רק בגלל האמונות שלי, אלא ברמה הפרקטית – אין פתרון אחר. כיום אנחנו עושים צעד גדול קדימה – יש אחדות לגבי המלחמה, מבינים שאי אפשר להמשיך כך. מה עדיף, להיות עם כובש או עם סופג רקטות? ההתיישבות תקום. איפה שיש צבא – יש התיישבות, אין צבא לבד. זה ייקח עוד שנה, עשר, עשרים אבל זה יגיע. אני מקווה שיהיו פחות הרוגים עד אז. אבל אין מסלול אחר, הכול שקר. בסוף, כמו שהסכימו למלחמה יסכימו גם שנחזור ליישובים".
מחוץ למעגל השנאה
מה התחושה שלך לנוכח מטר הטילים שנוחת כעת על שכניך לשעבר – קיבוצי עוטף עזה, המועצה שבראשה עמד שי חרמש?
הנדל משיב בכנות: "לא יפה לומר, אבל צריך לומר את האמת. עד לפני חמישה ימים לא כאב לי הלב שנפלו טילים על הקיבוצים שקרובים לגדר. בכל יום שישי, בהתאם לתורנות שהייתה תלויה על לוח סידורי העבודה באחד הקיבוצים, הם היו יוצאים לצומת הגוש עם שלטים וקוראים לנו: אחינו היקרים, שובו הביתה". אבל לפני שבוע הנדל קיבל שיחת טלפון ששינתה במשהו את עמדתו: "התקשר אליי מישהו מאחד הקיבוצים שהפגינו הכי הרבה נגדנו, ואמר: עכשיו אני מבין שהפצצות שנופלות עלינו בקיבוץ זה עונש על מה שהיה. וזה קצת קירב אותי אליהם חזרה", מודה הנדל. "אני לא שונא יהודים, זה לא רוע שלהם, שטפו להם את המוח".
הנדל ממהר לסייג, ולתייג את עמיתו חרמש מחוץ לתחומי השנאה המחנאית: "אין לו שנאה בלב, לא כמו שיש לחלקים גדולים בשמאל הישראלי, כפי שראינו במאמר של יאיר לפיד על חינוך המתנחלים בהתנתקות".
חרמש עצמו מאשר ומבקש להעיד עד כמה הוא רחוק ממעגל השנאה בין הקיבוצניקים למתיישבי גוש קטיף. "מצד אחד", הוא חוזר ומדגיש, "ההתיישבות הייתה החלטה שגויה של גלילי ודיין". "וגם של רבין!" מזכיר הנדל, שיודע כי חרמש מעדיף להשמיט אותו מההיסטוריה ההתיישבותית. "אבל לא יושב מולך מישהו ששונא", ממשיך חרמש. "לאורך כל התקופה היו שיתופי פעולה בין המועצות", הוא אומר, והנדל מהנהן ומאשר.
תקופת החפיפה בין השניים כראשי מועצות סמוכות הייתה בין השנים 90'‑96'. חרמש מספר כי כאשר נזקקו יישובי צפון הרצועה למערכת חינוך חילונית לילדיהם, הוא הציע לקבל אותם בבתי הספר של מועצת שער הנגב, על מנת לחסוך להנדל פרויקט של הקמת בתי ספר חילוניים. "חמש דקות משם חיכתה להם מערכת חינוך חילונית טובה", הוא מסביר, "וקיבלתי החלטת מפקד שהם ילמדו שם. עד היום האחרון שלהם ברצועה, ילדי היישובים למדו בבתי הספר שלנו, למרות שקיבלתי התנגדויות חריפות מגורמים פוליטיים – מה פתאום שילדי מתנחלים ילמדו אצלנו?! אבל בסוף הם התקבלו אצלנו יפה, וזה היה מבחירה שלנו".
שיתוף פעולה נוסף שבסופו לא יצא אל הפועל, התעורר בעקבות החמרת המצב הביטחוני ברצועה. "בשלב מסוים התעורר קושי בנסיעה על הציר מצפון הרצועה למרכז הגוש והציר נסגר", מספר חרמש. הנדל ממהר להזכיר ש"זה קרה רק מאז פרוץ השלום", כשהוא מכוון להסכמי אוסלו, "לפני כן שי היה מתקן את האוטו שלו בעזה". חרמש ממשיך ומסביר כי התעורר קושי אובייקטיבי במתן שירותים מוניציפליים של מועצת חוף עזה ליישובי התוחמת הצפונית. "עלתה הצעה להעביר את התוחמת לחסות מועצת שער הנגב. בדקתי את זה מול צבי (הנדל, ראש המועצה דאז – ח"ר) והעליתי את זה במועצה שלנו, עם כל השמאלנים שבה, לספח אלינו שטחי התנחלויות. בסוף צבי הרים אליי טלפון ואמר: תעצור, אל תעשה את זה. יש פה היבט פוליטי. זה מסכן את התפיסה של גוש קטיף כמכלול".
חרמש מספר גם על סיוע ליישוב נצרים הנצור, שסיפקה המועצה בראשותו ככל שיכלה. "וזה למרות שבעיניי נצרים זה המקום הכי שנוי במחלוקת, תקעו אותם בלב מחנה פליטים. אבל כשקוסטינר (שלמה, מזכיר היישוב – ח"ר) היה צריך משהו – נתתי בלי חשבון, כי אני הכי קרוב לתת סיוע. לכן בדיון הזה אין אלמנט של שנאה".
איך אתה מסביר את הפגנות הקיבוצניקים שקראו למתיישבים לצאת, בזמן שהם היו תחת אש?
"אני לא אחראי להפגנות במעברים. זה היה פוליטי, ופוליטית גם אני שייך לצד ההוא. אבל בצד הפרקטי – בשער הנגב לא הייתה שנאה!" הוא נחרץ.
צבי, אתה מאשר שזה היה המצב?
הנדל מתרכך קמעה: "להתיישבות החקלאית הייתה רמת הזדהות גבוהה איתנו. הרוב שמזדהה איתנו היה רוב דומם. אני שומע רק את הקיצוניים והצעקנים, שטענו אז שנופלים אצלם טילים גם בגללי. זה היה מיעוט רעשני".
חרמש: "בפרספקטיבה של תשע שנים צריכה להיות יותר פייסנות. אם כי אני לא יכול לשפוט את צבי, שהוציאו אותו מהבית, והכרתי את הבית שלו, והמשק. ברמה הבינאישית – יכול להיות שהייתי מגיב יותר קשה ממנו".
"גוש קטיף לא היה פתרון ביטחוני"
גם אתם בקיבוצי עוטף עזה התמודדתם עם ירי מעזה עוד לפני העקירה, וכיום האיום עליכם חמור פי כמה. אתה מוכן להודות שההתנתקות מעזה דרדרה את המצב הביטחוני?
חרמש חוזר אחורה ומציין: "פצצת המרגמה הראשונה, שהייתה עשויה מקופסת שימורים, נחתה בנחל עוז ב‑2002". הנדל קוטע אותו ומבקש להזכיר ש"זה היה אחרי אוסלו, אחרי עזה ויריחו תחילה. לפני כן לא נפל שום דבר. הכול קרה אחרי פרוץ השלום, לא כולם זוכרים את זה".
חרמש ממשיך: "מאותו רגע ספג הגוש וספג גם עוטף עזה. לא אחלק לכמויות בין נצר חזני לכפר עזה, אני לא מחלק סבל לכמויות. זה היה איום משותף". אולם הפתרון לדעתו לא היה תלוי בעצם הנסיגה מעזה, שלדבריו הייתה צעד נכון, אלא בסעיף מסוים של התוכנית: "תוכנית היציאה של שרון הייתה צריכה להכיל אפס סובלנות לירי וזה לא קרה. אם יש דבר שאני מכה על חטא עליו לאורך כל הדרך, זה שיצאו משם בהצהרה של אפס סובלנות – ולא מימשו".
למרות איומי המנהרות מתחת והטילים ממעל, חרמש מתעקש שאין קשר בין הנסיגה מעזה למצב הביטחוני: "קוראי בשבע לא יאהבו לקרוא את זה, אבל גוש קטיף לא הגן על עוטף עזה", הוא קובע, "זה לא היה פתרון. היה צריך להחזיק בעזה אוגדה שלמה בשבילם, עם 20‑30 הרוגים מדי שנה. מי שהגה את תוכנית ההתיישבות בעזה לא חשב שזה יהיה פתרון ביטחוני, זה לא היה. זה היה רק עניין של התיישבות וחקלאות. אחרי אוסלו עדיין היישובים החזיקו רק בשמונה אחוזים משטח הרצועה, ונזכיר שבעיית המנהרות החלה עוד בציר פילדלפי ולא ניתן לה מענה. היציאה מגוש קטיף חסכה דם, יזע, שכול ויגון. פחות מאתיים משפחות של הרוגים, פצועים ונכים".
הנדל מקשה: "אם ככה, למה בעבר לא נורה מהרצועה אפילו כדור אקדח והיום יורים משם טילים?"
חרמש: "למה כל המזרח התיכון היום בוער במלחמות? חשבתם שלא תיכנסנה לכאן תנועות קיצוניות, שהאיראנים והסורים לא יתערבו פה? שגן העדן של עזה מבודד מהעולם? העובדה שיצאנו לפני תשע שנים הצילה מאתיים משפחות משכול. חמאס היה עולה לשלטון בכל מקרה".
חרמש חותם את תשובתו, ורואה את הנדל מתכונן להשיב מלחמה. "אני אצא לרבע שעה עד שהוא יסיים", הוא מציע בצחוק. הנדל מסרב: "אתה תישאר פה ותסבול". להנדל יש הרבה מה לומר על דברי קודמו: "זה בליל של שקרים. צריך לדעת שהכול התחיל עם אוסלו א'. אז החמאס ירה טילים ומרגמות בקטן, כי הוא היה קטן ולא שלט. עשו סקר בקרב העזתים לפני הגירוש – הייתה לחמאס תמיכה של פחות מעשרה אחוזים. וראה זה פלא, כמה חודשים לאחר הגירוש חמאס קיבל 60 אחוזים בבחירות. העזתים אמרו לעצמם: אם אפילו אריק שרון הגדול מודה שהטרור ניצח ובורח מאיתנו – אז חמאס צודק". הנדל מבקש להפריך את טענתו של חרמש אודות אי התלות בין נוכחות ישראל בעזה למצב הביטחוני: "אילו לא יצאנו משם, חמאס לא היה עולה לשלטון והיקף הירי ואיכותו לא היו ברמה כזו. אני זוכר שאחרי אוסלו אמרתי לאחד המפא"יניקים: אסור לתת להם להכניס כמויות אדירות כאלה של מלט לרצועה, הם בונים עיר תחתית שלמה בתוך עזה. אז המנהרות היו למצרים והם גם יצרו לעצמם בונקרים. זה היה בתקופת ערפאת, וצחקו עליי".
גם לגבי העובדות ההיסטוריות של תכנון ההתיישבות ברצועה, הנדל מתקן ואומר כי כוונת אנשי מפא"י בהחלט הייתה ביטחונית: "כשרבין בגלגול הראשון שלו כראש ממשלה הלך על גוש קטיף, הוא אמר שזה חיץ בין ערביי הרצועה לבין סיני. חשוב מבחינה ביטחונית שהערבים לא יתחברו. כלומר ביסוד הייתה תפיסה ביטחונית. אני אגב תמיד אמרתי שלא באנו לגוש בגלל ביטחון, אני באתי כי זה שלנו ומעולם לא היה של מישהו אחר".
מה לגבי הטענה של שי, לפיה לא הצלחתם להתרחב ולהחזיק ביותר מעשרה אחוזים מהשטח?
"למרות זאת, צה"ל בכל זאת נשאר בשטח וחמאס לא עלה לשלטון. השטח היה יותר בטוח כי צה"ל שמר עלינו. בזכות הנוכחות שלו, חמאס לא היה יכול לייצר טילים. צה"ל לא היה נמצא שם אילולא הייתה התיישבות, רק באופן הזה נוכחות צה"ל במקום אינה זמנית".
למי יש פריבילגיה לנוח?
בשביל הנדל, כמו גם בשביל חרמש, נפילות של פצמ"רים וטילים אינן חידוש מפתיע. מזה שנים, כאמור, עוד לפני העקירה מחבל עזה, קולות הנפץ התכופים היו מנגינת רקע לשגרת היום משני עברי גדר המערכת. אבל בכל זאת, דומה שיש הבדל בהתמודדות של שתי החזיתות מול מתקפות הטרור, אז והיום.
ביישובי עוטף עזה רבים מהאזרחים עוברים לעורף בטוח יותר תחת איומי הטילים והמנהרות. ביישובי גוש קטיף דומה שלתושבים לא הייתה הפריבילגיה. אתם מסכימים לקביעה הזאת?
הנדל: "היה ויכוח בתחילת המערכה הנוכחית, האם מתוך לעג לשכנינו לשעבר נשאל אותם על חוסר האחריות שלהם כהורים להשאיר פה את הילדים שלהם תחת אש. אין דבר שהרתיח אותנו בגוש קטיף יותר מזה שאמרו לנו כל השנים לשמור על הילדים שלנו בחוץ. התאפקנו והחלטנו לא להגיד להם כלום, ועכשיו הילדים שלהם באמת יוצאים".
חרמש זועם על נימת הביקורתיות בשאלה: "סיכון חיי אדם אינו מטרה. אנחנו כבר בסבב שלישי של מלחמה מאז ההתנתקות. בכל המקרים האלו היישובים בקו הקדמי לא מכוסים. במציאות הזו להפקיר חיי ילדים ואוכלוסייה בלתי לוחמת זו הפקרות. קדושת החיים עולה על כל דבר. בכל המבצעים, בצורה מבוקרת ומתוכננת, דאגנו שאוכלוסייה שאין לה תפקיד ואין צידוק שהיא תסתכן, תועבר למקומות מסודרים. כשהפעולה תיגמר הם יחזרו. בכפר עזה יש היום קבוצה גדולה שנשארה לתחזק את המקום. היום בבוקר התעוררתי לקול עבודתו של הגנן שכיסח את הדשא אצלנו. לא ברחנו משום מקום, אבל לא צריך שאוכלוסייה תסכן את עצמה".
הנדל תומך בעמדה שמציג חרמש, ומסביר: "שלא יחשוב אחד הערבים בעזה, שבמקרה העיתון יגיע לידיו, שבגללו מישהו ברח מאחד הקיבוצים".
אבל אצלכם לא הייתה מחשבה להסיג את הנשים והילדים לאחור עד יעבור זעם.
"אצלנו היה ויכוח על עצם נוכחותנו. בכפר עזה אין ויכוח על עצם הנוכחות במקום. אז, כלפי אלה שנקראים אחיי, לא יכולתי להסתכן במשחקים שיגידו 'הנה אתם בורחים'. ככה זה היה, אם לא במודע לפחות בתת מודע". ובנקודה הזו אפילו חרמש אומר: "מסכים".
חרמש נוטל את מושכות הדיון לידיו, ומבקש לעמוד על נקודה משמעותית לתפיסתו. הוא מתחיל בשרשרת סיפורי שיתוף פעולה שרקם כראש מועצה עם הרשות הפלשתינית בעזה בשנים 1994‑2000, תחת שלטון ערפאת. שמות חבריו מאז לא נעימים לאוזן, רובם מחבלים מורשעים שריצו עונשי מאסר, כמו סופיאן אבו זידא, הישאם עבד אל-ראזק ואחרים, שעברו מהכלא הישראלי להנהגת הרשות בעזה. חרמש מספר על שיתופי פעולה חקלאיים, חינוכיים, סביבתיים ועוד. "היו לנו שבע שנים של דיאלוג, חיים משותפים. בילינו שם בערבים, במסעדות אבוחצירה, חיפה, יפו. הם היו החברים שלי". הנדל לא מתאפק: "עד שהם למדו מה שהם צריכים לעשות, וירו עליכם". חרמש ממשיך ומספר על האידיליה ששררה לדבריו מול תושבי עזה, "עד שערפאת פתח באש על כפר עזה. הרמתי טלפון להישאם עבד אל-ראזק ואמרתי לו: אם אלה תוצאות שבע השנים, אם התמורה היא ירי עלינו – הסיפור בינינו נגמר".
למרות הסיום הבלתי רצוי מבחינתו, חרמש ממשיך להיאחז בחלום שבע השנים הטובות, ומסקנתו היא כי "האוכלוסייה בעזה איננה עוינת אותנו. דיאלוג כזה צריך להסתיים עם פתח של תקווה, כשאנחנו יושבים היום תחת מנהרות וטילים. בסופו של דבר נחזור למצב של 1994‑2000, השאלה כמה ייפגעו בדרך. לא נימלט מדיאלוג ושיתוף פעולה איתם, אבל לא נשב שם".
הנדל מביע הסכמה מסוג מסוים עם קביעתו של חרמש: "צודק במאה אחוז. בסוף לא תהיה ברירה, נחזור לחבל עזה. הוא אומר בלי יישובים ואני אומר עם יישובים. זה יקרה כשתהיה לכך הסכמה בעם, וזה משתפר והולך מפעם לפעם. ואז, כשחבל עזה יהיה חלק ממדינת ישראל, מצדי ששי יעשה איתם שיתופי פעולה, טפטפות, גינון, מה שהוא רוצה, אבל זה הפתרון ואין בלתו. ולא בגלל אמונת ארץ ישראל לעם ישראל, אלא בגלל הפרקטיקה של החיים".
בנקודה הזו הנדל מספר בגילוי לב על תחושותיו האישיות לנוכח התגלגלות האירועים: "אני מודה שלבושתי לא זכיתי להיות בחור ישיבה או תלמיד של רבי גדול, אבל בכל המהלך שקורה עכשיו רואים שהוא מלווה יד ביד עם בורא עולם. הוא מביא לכך שביבי יסכים להפסקת אש ומקשיח את לבו של חמאס, והעולם מוחא כף לביבי. הוא מביא להצלחה של כיפת ברזל, ושגם אם טיל נופל הוא לא מתפוצץ. אין צל של ספק – זכינו. הערבים בעזה אמרו: לא חשבנו שאלוקי היהודים ישמור עליהם כל כך. בפעם הקודמת בעטנו במה שניתן לנו", הוא רומז לעקירה מגוש קטיף, "למרות שקיבלנו חבלי מולדת בששת הימים. ייקח זמן, תהיה הסכמה ונחזור לשם".
בין אהבת בגין לשנאת שרון
אנחנו יושבים באתר העקורים בניצן, שמלמד אולי יותר מכול על אוזלת היד בטיפול במגורשים. למעלה ממחציתם עדיין לא בבתי קבע, ונזקים שנגרמו למגורשים בהיבטים נוספים לא טופלו. איך אתם מסבירים את המצב הזה?
חרמש, בתמיכתו של הנדל, מתאר במרץ את פעילותו הענפה בכנסת למען זירוז הטיפול בעקורים, כחבר בולט בשדולה, יחד עם חברתו למפלגה עמירה דותן. "הגעתי לכנסת אחרי הפינוי. עמירה דותן ואני היינו חברים נאמנים בשדולה למען גוש קטיף. אנחנו אחראים לפינוי ואנחנו גם אחראים לתוצאות. הובלנו את כל המהלכים לטיפול בחקלאים, בחממות, ישבנו בוועדת כספים. היה לי ברור שזו חובתי. העובדה שהיציאה נעשתה לא כמו פינוי ימית זו הטרגדיה של הסיפור".
הנדל: "שם בגין אהב את המתיישבים והורה לטפל בהם בכפפות של משי, אבל גלוחי הראש שדאגו לעקירה ולגירוש שנאו אותנו. מה המתיישבים אשמים? בגלל שהם הבינו שהם עושים את זה ממניעים מושחתים, הם היו צריכים לכעוס על מישהו וכעסו עלינו, כי היינו האמת שלהם בפרצוף".
צבי, במישור האישי – אתה איבדת בית ומשק גדול. מה מצבך היום, תשע שנים אחרי?
"הכי טוב בעולם", הוא עונה אוטומטית, ומסביר את תשובתו התמוהה: "כשהייתי ראש מועצה, החלו הסיורים המשותפים של אוסלו א' בין הרוצחים לחיילים שלנו. הגיע הקיץ, תקופה של מעברי דירות. הגעתי לכנסת ופגשתי את השר דאז יוסי שריד. הוא שאל: מה שלומכם? אמרתי: מצוין. אתה בטוח? הוא שאל שוב, וסיפר שהוא קיבל נתונים שמטרידים אותו. לפי הנתונים, בגוש קטיף חל גידול של 13 אחוזים באוכלוסיה, מלבד הגידול הטבעי. הוא אמר: הייתי בטוח שאחרי אוסלו א', בקיץ הראשון שתוכלו תברחו משם. זה לא נורמלי, אתם הזויים. כך למדתי מיוסי שריד כלל חשוב בחיים: לעולם תגיד שהכי טוב לך בעולם. מי שאוהב אותך ישמח ומי ששונא אותך יתפוצץ".