בשבוע שעבר החלטנו ללכת לטיול עצוב של תשעת הימים, ונסענו למוזיאון גוש קטיף בירושלים.
מסתבר שתשע שנים זה הרבה זמן. אפילו הכמעט שביעיסטית שלנו לא זוכרת כלום מהגוש, שלא נדבר על הצעירים יותר. הם הביטו בעיניים גדולות במוצגים ובמצגות, ואנחנו ניסינו להסביר להם מה בדיוק קרה שם. ככל שניסינו יותר, כך הדברים שיצאו לי מהפה נשמעו לי יותר הזויים.
"למה הם לא מחזירים להם?!" שאל בתמיהה בן השמונה שהתבונן בחיילים סוחבים נער בוכה וגוררים בכוח עבדקן מבוגר. "כי אלה החיילים שלנו, אלה יהודים", ניסינו להסביר.
"אז למה החיילים הסכימו לעשות את זה? ואיפה הערבים? שיילחמו בערבים!" המשיך הילד בהיגיון. ניסינו להסביר שלא היו שם ערבים, רק יהודים שגירשו יהודים אחרים, ויכולתי רק להסכים עם המבטים הספקניים ששלח לעברנו הילדון.
על הקירות היו תלויות תמונות של לפני ואחרי, עבודות של אמנים תושבי הגוש וקריקטורות צובטות לב של שי צ'רקה. וגם צרור מפתחות אחד קטן ורגיל לגמרי של בית כנסת, שמשום מה העלה לי גוש גדול לגרון. טבלת הטילים שנשלחו אלינו מעזה בשנים האחרונות לא הייתה מעודכנת, והסתיימה ב‑1,500 הרקטות של 'עמוד ענן'. כנראה שמחכים ש'צוק איתן' ייגמר, כי זה באמת חסר טעם לעדכן את התערוכה בכל פעם שיש הפסקת אש.
ופתאום מצאתי את עצמי חוזרת תשע שנים אחורה, ללילה הלבן שבו המראות מהמחשב שרפו את הלב והדמעות שטפו את העיניים, עד שאור הבוקר עלה אט אט בחלון. חזרתי למראה פליטי הגוש האבלים והמובסים במלון ביהוד, כשבאנו לתת להם עוגה. לתקוות שכל כך נתלינו בהן, לתפילות שהיו תואמות התפילות בח"י ימי החטופים, לאנרגיות המדהימות של הנוער שהתנפצו כולן אל מול משקפי השמש האטומים של שורות החיילים.
אך בימים טרופים אלה, מעבר לכאב, התחושה העיקרית הייתה של תסכול נוראי. ריבונו של עולם, כל כך הרבה הרס וסבל ואובדן – ובשביל מה? חבל שלא השאירו במוזיאון חתיכת קיר פנוי כדי לדפוק בו את הראש.
ריבונו של עולם, בקשה אחת קטנה: שמור אותנו מהעיוורון של עצמנו.
ניסים בלי הפסקה
המשפט הזה נשמע הרבה בתקופת ההתנתקות, והאמת היא שהיה קשה לשמוע אותו. לכאורה היה נראה שהאהבה לא ניצחה בכלל, ושאולי עוד כמה חבר'ה כמו אלה על הגג בכפר דרום היו עושים את העבודה טוב יותר.
ובכל זאת, לא יכולתי שלא לחשוב על המונח אהבת חינם, זה שבזכותו ייבנה המקדש. איפה יכולה להיות אהבה חינמית יותר מהאהבה הזאת? איפה עוד תראה אנשים שיש להם את כל הסיבות בעולם לשנוא, והם מחבקים?
בשבוע שעבר שמעתי את המשפט הזה שוב, מפיה של רחלי פרנקל, בשלושים לשלושת הבנים. היא דיברה על זה בהקשר של הפלא הגדול שקרה בעם ישראל מאז החטיפה, כשגילינו שלכולנו לב אחד.
כבר דיברו הרבה על האהבה העל-טבעית הזאת, שממש מציפה אותנו הקיץ. ובכל זאת, תרשו גם לי להצטרף למקהלת המתפעלים, כי מכל מה שקורה מסביב זה בעיניי הדבר המשמעותי והעמוק ביותר.
"אמא, צריך לבקר את החיילים בבית חולים רק כדי לראות את המבקרים", אמרה בת השירות שלי. היא הסתובבה בבילינסון ופגשה משפחה חרדית שהגיעה במיוחד מבלגיה כדי לבקר את הפצועים ולחלק להם שוקולד. היא נתקלה בעגלה מלאה דברים טובים שהורי החיילים העבירו לילדי שניידר החולים, יחד עם החיבוק מעם ישראל, ובאינספור מבקרים מכל המגזרים האפשריים ומעוד כמה שעוד לא קוטלגו.
אל ההתרגשות שלה מביקור החולים ההמוני התווספה כעבור יומיים התרגשות חדשה – משוק החסד של דורון אלבז במושב מסלול. למי שלא שמע: אלבז הלום הקרב פתח דוכן לימונדה כדי לרענן את המילואימניקים, ותוך זמן קצר המקום תפח ליריד סיוע ענק לחבר'ה במדים. מה אין שם? ממקלחות וציוד ועד "על האש" טרי, מטרמפים ועד מסאז'ים, והכול בהתנדבות ומתרומות.
כן, יש ניסי ניסים במערכה הזאת. פרט לניסים בקרב, למרות המחירים הכבדים, וחוץ מהנס הגלוי של אלפי הטילים שנופלים בשטחים פתוחים (בכלל, זה שיש בתל אביב שטח פתוח זה נס בפני עצמו).
יש ניסי רוח. נס האומץ, למשל. אי אפשר לקחת כמובן מאליו את רוח הקרב המדהימה של חיילי דור הפייסבוק והריאליטי. יש לי תחושה שגם האזרח הפשוט קיבל יותר תעצומות נפש, למראה המתנדבים שלא מהססים לרדת דרומה כדי לשיר ולשמח ולהטביע את צה"ל בערימות של חטיפים וגרביים. תושבי הדרום עצמם הם בכלל גיבורים. שמעתי ריאיון עם אהובה מנחל עוז, שנשארת בקיבוץ למרות הפחד שחבורת חמאסניקים תצוץ לה פתאום בחצר. "איך אני יכולה לעזוב?" היא שאלה, "החיילים כל כך שמחים שהמכולת פתוחה...".
את נס החסד כבר הזכרנו. יש מין אטרף של נתינה באוויר, שהתחיל עוד מהחטיפה, כשהמקו"חניק שלי סיפר שכל היום מגיעים לישיבה אנשים ומפטמים אותם ברוגלך ומנטוס. ואולי הנס הגדול מכל נס: היציאה מהקיבעון. אביב גפן מרוכך מצד אחד, ועולם חרדי מחבק ותומך לחימה מאידך. אל תשכחו שמדובר בציבור שבימים כתיקונם לא נוהג לומר תפילה לשלום המדינה.
מה שבטוח הוא שמישהו מנהל כאן את העניינים בצורה מאוד מכוונת, מזיז אותנו ואת לבנו כמו חיילים על לוח שחמט. ואולי, לך תדע, מהלך האהבה מודל תשע"ד קשור איכשהו לאהבת החינם של הקיץ הנורא ההוא.