"אז מה עושים מחר?" שאלתי את חרות ונעמה.
"באולינג ופיצה?" הציעה חרות.
"עזבי, אכלנו כל כך הרבה פיצות בזמן האחרון, שאני מתחילה להראות כמו פיצה בעצמי..." אמרה נעמה.
"עם פטריות על הראש", צחקתי.
"מצחיק מאוד", אמרה נעמה. "אולי נלך לאיזה מסלול?"
"אין מצב", אמרתי. "ההורים שלנו לא ירשו לנו בחיים לטייל בזמנים כאלה".
"הממ, זמנים כאלה..." אמרה חרות בקול מהורהר. "תגידו, מה דעתכן שנעשה באמת משהו יותר רציני מסתם לכייף? נניח, נבקר פצועים בבית חולים?"
נעמה ואני הבטנו זו בזו. "זה דווקא רעיון טוב", אמרתי. "זה לא כל כך בסדר שאנחנו רק חושבות על עצמנו במלחמה הזאת. אפילו אזעקות לא היו אצלנו".
אז ארגנו חבילות מושקעות של ממתקים עם ברכות, עלינו על האוטובוס ונסענו לבית החולים שבעיר השכנה.
"איך נדע איפה החיילים הפצועים נמצאים?" שאלה נעמה בדאגה.
"נשאל בכניסה", אמרה חרות.
בכלל לא היינו צריכות לשאול. השומר ראה את החבילות שלנו עם ברכת "החלמה מהירה לחייל הגיבור" מציצה מתוכן, ושלח אותנו למחלקה הכירורגית. "נראה לי שלשם עוד תצליחו להידחס", הוא חייך.
"מה זה 'כירורגית'?" לחשתי לנעמה במעלית. "אני חושבת שזה קשור לניתוחים", היא לחשה חזרה. "כשהוציאו לאח שלי את האפנדיציט הוא היה בכירורגית".
כשיצאנו מהמעלית, לרגע נעמדנו דום מרוב הפתעה. עשרות אנשים מילאו את המסדרון – דתיים וחילונים, צעירים וזקנים, ובידיהם עוגות ובלונים ופרחים, ואישה מבוגרת אחת שהייתה קרובה אלינו עמדה עם סיר גדול שריח טוב עלה ממנו. היא הביטה בנו וחייכה. "אלה הקציצות המפורסמות שלי", היא אמרה. "אף חייל לא יכול לאכול את הקציצות האלה ולהישאר מסכן..."
חייכנו במבוכה, וניסינו להתקדם לכיוון החדרים. החדר הראשון היה כל כך מלא שאי אפשר היה להיכנס, וכך גם השני. השלישי היה מעט יותר פנוי, אז נכנסנו פנימה, ומבעד לקהל ראינו בחור עם תחבושת גדולה על הראש וגבס על היד. למרות ההמולה מסביב, הוא נראה עצוב מאוד.
"הייתי חושבת שהוא יהיה מעודד מכל המבקרים האלה", לחשתי לחרות, ואיש שעמד לפנינו שמע אותי. "המפקד של החייל הזה נהרג אתמול", הוא אמר לנו בשקט, "בגלל זה הוא נראה ככה..."
הבטתי בחייל והרגשתי שגם לי עולות דמעות בעיניים. הצטערתי על הנופלים גם קודם, כמובן, אבל לא הכרתי אף אחד שהכיר אותם. פתאום המלחמה נראתה לי הרבה יותר מוחשית.
"פנו דרך! פנו דרך בבקשה!" נשמע קול סמכותי של אישה מאחוריי. הסתובבתי וראיתי אחות במדים. "תודה לכל המבקרים, אבל יש לנו מבקרת מיוחדת במינה וצריך לפנות בשבילה את החדר", היא אמרה.
התחלנו לצאת יחד עם כולם, כשחרות מנסה לנחש מי האורחת. "בטח איזו חברת כנסת", היא אמרה. אך כשנעמדנו שוב במסדרון העמוס, התפלאנו לראות שתי אחיות מפנות דרך לאישה עם חלוק של בית חולים, שבקושי הלכה, כשהיא מובילה לפניה עריסה שקופה וקטנה. היא נכנסה לחדר, אך הדלת נשארה פתוחה וכולנו יכולנו לראות ולשמוע. החייל העצוב הרים את הראש, והביט מופתע בשתי האורחות. "אמא?" הוא שאל.
"כן מתוק, מזל טוב! תכיר את אחותך הקטנה. היא נולדה לפני שעתיים, קצת מוקדם, לא רצינו להדאיג אותך, אבל שתינו בסדר גמור". היא הוציאה מהעריסה תינוקת פצפונת והניחה אותה בעדינות על ידו הבריאה של אחיה הגדול.
"איך תקראו לה?" שאל החייל וליטף את הראש הקטנטן.
"נחמה גאולה", אמרה האם. חיוך בצבץ מבעד לדמעות של שניהם. וגם מבעד לשלי.