סירנה עולה ויורדת עצרה את חזרת הש"ץ באמצע תפילת שחרית בתשעה באב. הממושמעים שבינינו תפסו מחסה מתחת לבית הכנסת, או שכבו על הקרקע והגנו על הראש עם הידיים.
חפיפניקים הסתפקו בהתרחקות מהחלונות. לאחר שנשמע קול הנפילה, או היירוט, חזרנו להתפלל. אקורד הסיום הזה תאם היטב את אופיו של היום, אבל אסור היה לו לקרות. במחוזותינו נהוג לצחקק על הפגנות כוח ילדותיות של המחבלים. תנו להם את אקורד הסיום, שיבושם להם. אך במחילה, באזור שלנו יש לסמליות תפקיד חשוב מאוד.
החמאסניקים בעזה כבר רואים את עצמם בשורה אחת עם ה‑FLN האלג'יראי שהביס את הצרפתים, הוויאטקונג שיכול לאמריקנים, ואיך לא - כמו המוג'הדין באפגניסטן שהשפילו את הצבא האדום. המחיר ששילמה עזה על המלחמה הזאת הופך להיות נכס בעיניהם, כי הרי האלג'יראים הקריבו מיליון איש למען הניצחון.
דרך אגב, החתירה לתמונת ניצחון אינה רק שיגעון מזרח תיכוני. השנה אנו מציינים מאה שנה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. המלחמה הסתיימה כאשר גרמניה הייתה על הברכיים והגנרלים שלה הפצירו בממשלה האזרחית לחתום על כניעה. אך מכיוון שהמלחמה הסתיימה מחוץ לגבולות גרמניה, עברו שנים מועטות והשתרשה התודעה שגרמניה לא באמת הובסה אלא נבגדה בידי אלו שחתמו על הכניעה. בעלות הברית הפיקו את הלקח ובסיום מלחמת העולם השנייה דאגו לכיבוש פיזי. באותה מידה היה חשוב להראות את איסמעיל הנייה תפוס בידי השב"כ ולכנס מסיבת עיתונאים צה"לית במפקדת החמאס בבית החולים שיפא.
סיום המלחמה בלי כיבוש עזה וסילוק שלטון החמאס יהיה בעוכרינו. אך הצבת היעד הזה נתקלה בחומה תודעתית שהסתכמה במילה סומליה. הוזהרנו שאם נשאף להכרעת החמאס, נירש תוהו ובוהו כמו בסומליה. אולם פרשנינו המלומדים שטענו כך התעלמו מכמה הבדלים קטנים. סומליה היא מדינה המשתרעת על שטח של 637,657 קילומטרים רבועים, עם רצועת חוף ארוכה שיש בה מפרצים רבים המתאימים למבריחים ושודדי ים. בסומליה יש אזורים הרריים ואזורים בעלי צמחייה סבוכה שבהם שוררים תנאים אידיאליים ללוחמת גרילה. לעומת זאת, רצועת עזה משתרעת על 360 קילומטרים רבועים בשטח מישורי.
היה לנו נוח להיתלות בתירוצים של המדינות הגדולות שתמו ימי ההכרעות הצבאיות. אבל הגדולים יכולים לשווק את הסחורה הזאת רק משום שבינתיים הטרור מגיע אליהם בצורה ספוראדית. אנחנו לעומתם נמצאים בטווח של חפירת מנהרה וירי פצמ"ר.
הטרוריסטים בעזה וברובע דאחיה של ביירות לא קלטו עדיין שאין פתרונות צבאיים. לכן אסור לנו לרמות את עצמנו בהסברים מתוחכמים שנועדו לחפות על ההחלטה להסתפק בהרס כתחליף להכרעה.
עולם פוליטי שונה
מהאמור לעיל ברור כי מוטב היה שהמבצע בעזה יניב תוצאות חד משמעיות, גם אם הדבר היה מחזק פוליטית, ובצדק, את ראש הממשלה ושר הביטחון. אך המבצע הסתיים כפי שהסתיים, ואותם מובילי דעת קהל ששיבחו את הגישה השקולה והמתונה של נתניהו שבו לתקוף אותו כהרגלם מימים ימימה. בשמאל שוב משווקים לנו את הדחליל מחמוד עבאס כאלטרנטיבה המתונה והמועדפת לחמאס. טענתם היא שאחרי שגם נתניהו ויעלון, שביקרו את ממשלת קדימה בצורה חריפה, מגיעים למסקנה שאין פתרון צבאי – לא נותר אלא לחזור לפתרון של אופק מדיני. יש להכיר בכנות שהפיתוי לממשלה ללכת בכיוון הזה קיים גם בעקבות מה שחווינו. הרי השבירה של תנועת העבודה שמאלה באה לאחר מלחמת יום הכיפורים. כדרך לחפות על המחדל הם פנו ביתר מרץ למישור המדיני ולהתחלת הנסיגות.
מול המגמה הזאת מתייצבת המגמה הנגדית, המבקרת את יעדי המלחמה הצנועים והמעורפלים. מי שמוביל את הגישה הזאת בליכוד הוא שר הפנים גדעון סער, שאינו חבר בקבינט. לעמדתו של סער יש תומכים רבים בליכוד, אבל השאלה היא עד לאן יהיו מוכנים להרחיק לכת בעימות עם ראש ממשלה מהליכוד.
על פי הסקרים, הבית היהודי הפך בעקבות המלחמה להיות האיום האלקטורלי העיקרי על הליכוד. כאשר הנשאלים נדרשים לסוגיה מי יכול לשמש אלטרנטיבה לנתניהו, נפתלי בנט משאיר מאחור את בוז'י הרצוג ואביגדור ליברמן. בהחלט ייתכן שעם השיבה לשקט מדומה האפקט הזה ייחלש, אבל למה שהיה בעבר כבר לא נחזור. בפעם הבאה כוחו הפוליטי של הבית היהודי עומד להשתדרג לכל הפחות למעמדה של יש עתיד לאחר הבחירות האחרונות.
חיזוק מעמדה של הציונות הדתית יעמיד בפני מנהיגיה בתחומים השונים אתגרים חדשים. התחזקות הציונות הדתית תהיה לצנינים בעיני חוגים מסוימים, אשר יחפשו דרך לבלום את עלייתה. יש לקוות שהליכוד לא יחזור על המשגה של הבחירות האחרונות ולא יצטרף למתקפה הצפויה הזאת. מצד שני, הציונות הדתית כבר לא תוכל לתפוס מחסה כשותפה זוטרה ובינונית בממשלה. היא חייבת להכין כבר עכשיו סדר יום למכלול הנושאים שמעסיקים את הציבור הישראלי.
בשם האיזון הקדוש
ההלוויות ההמוניות לחיילים הבודדים שון כרמלי ומקס שטיינברג הי"ד יצרו תהודה בעולם, ובקרב תומכי האויב במדינות המערב התעוררה תחושת קיפוח. הרי במערב מנסים השלטונות לעצור בעד מתנדבים אסלאמיסטים שמבקשים להגיע לקרבות בסוריה, ואילו כאשר יהודים מתגייסים לצה"ל אין מי שפוצה פה. קיימת אצלי תחושה לא נוחה שהטיעון הזה יזכה בסופו של דבר לאוזן קשבת.
בעידן בו ניתן היה לדבר על ערכים אוניברסליים, האבחנה בין צה"ל לארגון המתפאר ברציחות המוניות של מתנגדיו הייתה ברורה. המתנדבים לצה"ל גם לא נחשדו כמי שינצלו את ניסיונם הצבאי כדי לערוך פיגועים במערב. אולם כפי שכתב לאון ארון, ראש המדור ללימודים רוסיים במכון אמריקן אנטרפרייז, בעולם המערבי הפוסט-מודרני אסור לעשות אבחנות בין טוב ורע. הגישה הזו מסבירה גם את הדרישה לפרופורציונליות בנפגעים, כי בניגוד למוסר ולצדק - אבדות ניתן לכמת. ברוח זו, כפי שבאירופה אוסרים לחבוש כיפה כדי למנוע טענות למשוא פנים באיסור שהוטל על הרעלה האסלאמית, היכונו לגישה "מאוזנת" גם כלפי שירותם של חיילים בודדים בצה"ל.