בצעירותו היה מיכאל אנין טעם ובררן בנושא מציאת זיווגו. הוא נפגש עם כמה בחורות טובות שהתאימו לו, אבל לא היה מוכן להתפשר על שום חיסרון שמצא בכל אחת מהן. כל הזמן חשב בלבו ש"הנה, עוד מעט תגיע הבחורה המושלמת", ובדרך כלל הוא סירב להמשיך להיפגש ולא הצד השני.
השנים חלפו ביעף וכמעט בלי להרגיש, כשהוא באמצע שנות השלושים, לפתע התהפך הגלגל כנגדו. באותן שנים החל לשמוע מהבחורות שנפגש איתן יותר "לא" מאשר "כן", וחש שזו מידה כנגד מידה - כשם שהוא דחה בחורות טובות וראויות לפני כן, כך דוחות אותו הבחורות כעת. הוא הרגיש בנפשו כיצד בורא העולם מוכיחו על התנהגותו היהירה והמפונקת בצעירותו.
השנים החלו לחלוף יותר ויותר מהר, ומיכאל חצה את גיל ארבעים כשהוא עדיין לבדו, מתמודד עם מצבו כרווק מבוגר. כאשר התקרב יום הולדתו הארבעים ושניים כשהוא עדיין בגפו, עלה בדעתו שהוא חווה את מ"ב המסעות שעברו בני ישראל במדבר עד שזכו להגיע אל הארץ הטובה.
בערב יום הולדתו הארבעים ושניים נסע מיכאל מאזור המרכז לכיוון ירושלים, לפגישה שנייה עם בחורה נחמדה בשם נעמה שהכיר דרך האינטרנט, פגישה שלא תלה בה תקוות רבות. הדוא"ל שקיבל ממנה לאחר פגישתם הראשונה לא היה מעודד כלל. היא כתבה לו בגלוי שלפי דעתה זה לא מתאים, אבל לבקשתו היא מסכימה להיפגש עמו פעם נוספת, רק כדי "להיות בטוחה שזה לא זה". לפחות יש לה דרך ארץ, ניסה לנחם את עצמו.
ואז, בדרכו לפגישה נוספת, שכבר תיאר לעצמו מראש את סופה, כל החומות בנפשו קרסו. כל אותן שנים ארוכות של המתנה ושל בדידות פרצו החוצה בבת אחת. הוא פשוט החל לבכות כמו תינוק על זיווגו האמיתי מבלי להתכוון דווקא לנעמה, שהרי הדבר אינו נכון לפי דברי חכמינו, אלא על "מישהי טובה כמוה".
לראשונה בחייו הוא באמת בכה על נושא הזיווג, וביקש מהקדוש ברוך הוא רחמים, כאילו היה בבית דין של מעלה. הוא בכה על כך שברצונו להשאיר בעולם הזה צאצאים, בכה על כל הטעויות שעשה בנושא מציאת הזיווג בימי חייו, בכה גם על הצער שאשתו המיועדת לו מששת ימי בראשית בוודאי מצטערת כעת כשהיא לבדה. הוא בכה על כך שגם הוא רוצה אישה, כמו שאדם הראשון קיבל עזר כנגדו, כדי שלא יהיה לבדו. הוא ביקש והתחנן על נפשו, אמר לקדוש ברוך הוא שאמנם הוא לא מושלם ואפילו רחוק מכך, אך יש פושעים יותר גדולים ממנו, שזכו להתחתן ולהשאיר כאן צאצאים.
במשך כל הדרך הארוכה בכביש העולה לעיר הקודש, שתמיד מלאה בטרמפיסטים הממתינים בצמתים לרכב חולף, הקדוש ברוך הוא לא נתן לו לפגוש אף טרמפיסט. בכל פעם שהגיע לאיזה צומת, ניגב את הדמעות והאט את רכבו, אך הטרמפיאדה הייתה ריקה מאדם. הקדוש ברוך הוא רצה לשמוע אותו מתפלל בבכייה באותו ערב.
אותיות הענק הלבנות "ברוכים הבאים לירושלים" הנטועות בגינה מוארת קידמו את פניו הלחות. אורותיה של העיר ואבני בנייניה פעלו בנפשו מין קסם שריכך את כאבו והרגיע את בכיו. בדרכו למקום המפגש נחה עליו שלווה גדולה.
הוא ראה את נעמה ממתינה לו בבית הקפה שבו קבעו להיפגש. פתאום כל מה שהוא אמר בפגישה מצא חן בעיניה. פתאום היא סלחה לו על כל הטעויות שעשה לפני כן. פתאום איתה הכול היה בסדר. למרות שבדרך הטבע העסק היה אבוד מראש והפגישה התקיימה רק מטוב לבה של נעמה, הוא הרגיש שבזכות השתפכות נפשו נפתחו בעבורו שערי שמיים.
מאותו ערב בירושלים הדברים החלו להתגלגל בצורה מופלאה, מבלי שכמעט תהיה למיכאל שליטה על העניינים. הוא ממש הרגיש כמו שחכמים אומרים על הפסוק "ויריצו את יוסף מן הבור", שכאשר דבר כלשהו מוכרח לקרות - מתהפך העולם והוא קורה.
לאחר ארבעה חודשים מופלאים של ניסים גלויים עמדו מיכאל ונעמה מתחת לחופתם, והיום הם חובקים שני ילדים חמודים, כן ירבו.