תוצאות המלחמה - סיכום ביניים
עדיין לא ניתן להעריך את מלוא התוצאות של המלחמה, אבל בינתיים נדמה שבסך הכול, לפי מצבנו הלאומי, קשה היה להשיג יותר. כאשר המנהיגות עוסקת בהישרדות ולא בתנופה, בצורכי ביטחון בלי חזון, ויחד עם זה רוב האליטות והתקשורת מתייחסים בעוינות או בריחוק לערכים היהודיים והציוניים - התקווה לניצחון לא הייתה ריאלית.
ניצחון יהיה רק כאשר נכבוש את רצועת עזה כחלק מארץ ישראל, נרסק את ארגוני הטרור, נקים מחדש בגוש קטיף את כל היישובים היהודיים שנחרבו, נעודד הגירה מסיבית של הערבים שאינם חפצים לחיות איתנו ונאפשר חיים טובים לאלה שתומכים בנו. גם בעיני האויב הערבי, רק מצב כזה ייחשב כהפסד.
אבל לשם כך על המנהיגות ועל הציבור הישראלי לחזור אל הערכים הבסיסיים, ולהיגמל מהזיית השלום ושתי המדינות. כל זמן שזה לא קורה, מנהיגי ישראל לא יצליחו להשיג יותר מאשר הפסקת אש זמנית ורעועה. לכן במצב הנוכחי, ההחלטה של ראש הממשלה והקבינט הביטחוני על הסגת כוחות צה"ל מרצועת עזה היא מובנת. לא היה עוד מה לעשות שם.
נותר לנו לקוות לאחת משתיים: או שראש הממשלה והמקורבים אליו יחזרו בתשובה למורשתם, או שתיבחר מנהיגות אחרת טובה יותר.
הכישלון
גם במסגרת המוגבלת הנוכחית, לצערנו לא הצלחנו לפגוע בראשי החמאס. כנראה שהיה חסר מודיעין, או שהם הסתתרו מתחת לאזרחים רבים ולא נמצא העוז המוסרי להפציץ אותם בכל זאת, למרות שכעיקרון הדבר מותר על פי החוק הבינלאומי. עכשיו הם ייצאו מהמאורות שלהם ויגרפו סכומי עתק לכיסיהם ולמימון הטרור, והכול בחסות השלום והחמלה.
כישלון נוסף של בכירי הצבא, שעדיין לא למדו את הלקח, להרחיק את הכוחות שאינם לוחמים מקו האש. כך נהרגו לנו חיילים בשני אירועים מיותרים.
החיילים
לעומת זאת, אי אפשר שלא להתפעל מחיילי צה"ל, שמוכנים לחרף את נפשם על הגנת עמם ומולדתם. בזכותם עם ישראל ממשיך את חייו במדינת ישראל. לא ייאמן באיזו נכונות הגיעו כוחות המילואים, איך פצועים בבית החולים ביקשו לחזור לקרב. ואף ההורים ששכלו את בניהם הקדושים מצאו בקרבם תעצומות נפש לעודד את החיילים להמשיך בדרך. לציבור הזה מגיעה מנהיגות של חזון ועוז רוח.
התפכחות
רצינו לקוות שעכשיו כולם יתפכחו. תומכי אוסלו ומובילי הגירוש מגוש קטיף יתנצלו על כל מה שעוללו לישראל. אבל לא. זו הדת שלהם. אדם מוכרח שתהיה לו אמונה, ואמונתם היא שהכול יסתדר כאשר ניסוג מיש"ע ותוקם מדינה נוספת לערבים.
ועדיין אפשר לקוות שבעקבות המבצע, ציבור שלא היה אדוק בדת השלום ההזוי יתפכח ויבין שנסיגה נוספת תהיה הרת אסון.
קידום ההתפכחות
אמנם צריך לדעת: אם מנהיגי הימין לא יידעו למנף את המציאות שהתפוצצה בפנינו לצורך התפכחות והיגמלות מהזיית השלום וחזרה לערכי העם והארץ, יש חשש שמאמיני השלום ההזוי יצליחו למנף את המצב לצדם. הם שוב יפיחו תקוות שווא על שיתוף פעולה אזורי שיכול להבטיח כביכול יציבות במידה ונמשיך לסגת, או לכל הפחות ידרשו להקפיא את ההתיישבות ביהודה ושומרון.
לשם העמקת ההתפכחות, יש צורך להטיח בתומכי אוסלו והגירוש מגוש קטיף את השאלה איך הביאו אותנו למצב המסובך והקשה הזה?! איך קרה שממצב שבו נשים עם תינוקות יכלו לקנות בשוק של עזה, הגענו למצב שבו יורים משם טילים על כל ישראל, וכשאנחנו מנסים להתנגד כל העולם יוצא נגדנו בחריפות?
ראוי להציב משמרות מחאה ליד בתיהם של תומכי אוסלו והגירוש, כדי להזכיר לציבור מי דרדר אותנו למצב הנוכחי.
יש גם צורך להצביע על התקשורת כשותפה מרכזית למחדל. לכן טוב שהוחלט לסגור את קול ישראל. צריך להמשיך ולפעול גם לסגירת גלי צה"ל. ככל שהשידור הציבורי יופרט, כך יש לקוות יותר שהשדרנים יצטרכו לשרת את העם. כל עוד רשות השידור הממלכתית מזלזלת בערכי היהדות והציונות, גם הגופים הפרטיים מרשים זאת לעצמם, תוך התעללות בציבור הישראלי.
היחס לאזרחי ישראל הערבים
בעקבות חטיפת הנערים והמלחמה נחשף פרצופם של רבים מאזרחי ישראל הערבים. במקום להודות ליהודים על כל הטוב שנפל בחלקם לעומת כל אחיהם במזרח התיכון, הם לא מפסיקים להתלונן נגד היהודים ומדינתם ולייחל לניצחון האויב. אם המנהיגות שלנו תגלה אחריות, היא תשנה את המדיניות כלפי אזרחי ישראל הערבים ותתבע מהם לשאת בנטל. אם אינם רוצים לשרת בצבא, אזי ישרתו בסלילת כבישים.
אפשר אולי לבקש ממפלגת 'ישראל ביתנו' שבמקום להרבות בדיבורים, פעם אחת תמלא את הבטחותיה לבוחר. שהשר לביטחון הפנים שהעמידה עלינו, מר אהרונוביץ', יפעל להעמקת שלטון החוק בחברה הערבית, ידאג שכל המתפרעים יועמדו לדין, יסייע לרשויות לאכוף במגזר הערבי את חוקי הבנייה והמס והחלטות בית המשפט. האם זה מופרז לבקש ממפלגה שכבר אין ספור פעמים הבטיחה זאת, שתקיים את הבטחתה? גם לציבור יש אחריות לתבוע זאת ממנהיגיו.
הגירה ערבית
יש לקוות שבעקבות ההרס הגדול ברצועת עזה, ערבים רבים שם יחליטו להגר לארצות אחרות. הם כבר יכולים להבין שעם המנהיגות שהם בחרו לעצמם הם לא יזכו לחיים סבירים. מעריכים שכשליש מהערבים ברצועת עזה אינם מסכימים עם הנהגתם. אולי הם ימצאו את הדרך לצאת לחוץ לארץ. נציגי ישראל ישכילו לעשות אם יבקשו מהמצרים לפתוח את שעריהם, ולהעניק לעזתים לכל הפחות אשרות מעבר דרך מצרים לארצות אחרות.
הדבר תלוי בנו
לפעמים מייאש לראות איך ייתכן שאחרי כל "הסכמי השלום" שהתפוצצו לנו בפנים, יש עדיין אנשים שלא מבינים שנסיגות וויתורים על זכותנו ליישב את ארצנו מביאים למלחמה וטרור.
אבל האמת היא שבמידה רבה הדבר תלוי בנו. הרי ישנו ציבור גדול מאוד שמבין את ערכה של ארץ ישראל, ואת הסכנה הקיומית ממדינת טרור ערבית בלב ארצנו. אמנם נכון שלא כולם יכולים לעלות להתיישב ביהודה ושומרון. יש שעוסקים בשליחות חינוכית במקומם, יש שמטופלים בהורים, יש שצורכי פרנסתם אינם מאפשרים להם לעבור דירה, ויש שמתגוררים בצפון ובדרום וממלאים בכך שליחות התיישבותית.
ועדיין ישנם רבים מאוד שמסוגלים לעלות ליהודה ושומרון, לקיים את מצוות יישוב הארץ השקולה כנגד כל המצוות, ולהציל בכך את העם והארץ. למרות ההקפאה החלקית בבנייה, ביישובים רבים יש עדיין מגרשים שהופשרו מזמן לבנייה ואפשר לבנות עליהם מיד עשרות אלפי דירות, שיוכלו לקלוט בין מאה למאתיים אלף יהודים. אם יתחילו לבנות בכולם, יש להניח שיופשרו מגרשים נוספים.
אם בעקבות המלחמה בעזה ומסירות נפשם של חיילינו הקדושים, משפחות רבות יתחילו לנוע לכיוון ההתיישבות ביהודה ושומרון - ננצח במערכה המרכזית ונציל את עמנו וארצנו מהסכנה הקיומית של מדינת טרור.
לפעמים אנשים מקשים עליי, מה הטעם לכתוב זאת בעיתון 'בשבע'? לשכנע את המשוכנעים? אכן, זה הטעם. הכי חשוב לשכנע את המשוכנעים. אם המשוכנעים יעשו את כל מה שהם מבינים - רוב הבעיות ייפתרו. הדבר תלוי בנו.
בעיית הדיור
גם בעיית הדיור שהחברה הישראלית סובלת ממנה תוכל להיפתר על ידי הרחבת ההתיישבות ביהודה ושומרון. אחרי הכול, הבעיה היא שמדינת ישראל קטנה וצפופה מאוד, במיוחד באזור המרכז. לכן באופן טבעי המחירים רק ימשיכו לעלות. על ידי בניית עשרות אלפי דירות ביהודה ושומרון, במקומות הסמוכים יחסית למרכזי התעסוקה, ניתן יהיה לשחרר את הלחץ מהמרכז, ולהוריד בכך את מחירי הדירות בלי שהמדינה תצטרך להשקיע סכומי עתק בסבסוד דירות שמחירן ממשיך לעלות. אמנם תנופת התיישבות רחבה שכזו תלויה בהחלטות הממשלה.
ילודה
עוד דבר תלוי בנו: התחזקות במצוות פרו ורבו, שגם בה תלויה מצוות יישוב הארץ. לאור מסירות נפשם של החיילים הקדושים, יש להעלות את ערך המצווה. פנה אליי אדם שהתפעל מאוד מאישיותו של אחד הקצינים שנהרגו על קידוש השם ברצועת עזה. לבו נמלא צער על הקצין המופלא שנפל, ונפשו יצאה אל משפחתו האצילה. הוא רוצה מאוד לעשות דבר לזכרו, להמשיך את מורשתו, לנחם את משפחתו היקרה. מה הוא יכול לעשות לשם כך?
נחמה
בדחילו ורחימו השבתי: אם אתם מתלבטים לגבי לידה נוספת, עצתי היא שתחליטו ללדת ילד נוסף לזכרו, ולאחר שייוולד תלכו להורי החייל ותספרו להם שבזכותו החלטתם להוליד עוד ילד. במידה מסוימת הילד הזה הוא כמו נכד שלהם. תשמרו איתם על קשר, תלכו לבקרם בימי הולדת, תיתנו להם להיות חלק ממשפחתכם.
אם קוראים לילד שממילא נולד על שם חייל שנפל, זו מחווה יפה. אבל אם מכוח מסירות נפשו של החייל משפחה קיבלה את הכוח ללדת ילד נוסף - זה דבר גדול ועצום. אין נחמה גדולה ואמיתית יותר.
יהיו שיטענו: הסיבה היחידה ללידת ילד צריכה להיות הוא עצמו (בהשראת משנתו של קאנט). אבל זו טעות. את כל הדברים אנחנו עושים מסיבות רבות ושונות שמצטרפות לעניין המרכזי, וזהו ביטוי לאחדות. אכן ברור שילד אינו אמצעי לשירות מטרות אחרות, אבל אידיאלים לאומיים ורצון לנחם יכולים להצטרף ולהעצים את ערך החיים והרצון ללדת עוד ילדים. נכון שאסור להטיל על ילד למלא מקום של מישהו אחר, אבל אפשר להעניק לחייו משמעות ערכית נוספת, משמעות שהוא יתגאה בה ולא תהיה עליו לעול.