9 שנים לתפילת הנערות: אף אחד לא אמר להן לשיר

הוא היה עם נוער גוש קטיף במשך כל השנה שקדמה לעקירה וידע: מכאן לא ייצא שבר אמוני אלא דווקא חיזוק. הרב גודמן מספר.

שמעון כהן - ערוץ 7 , ט"ז באב תשע"ד

9 שנים לתפילת הנערות: אף אחד לא אמר להן לשיר-ערוץ 7
ימין, גוש קטיף, כתום
צילום: פלאש 90

ביומן חדשות מיוחד לציון תשע שנים לעקירה ולגירוש מגוש קטיף שוחחנו עם הרב יונה גודמן שליווה את נוער גוש קטיף בשנה שלפני העקירה וביום העקירה עצמו היה בבית הכנסת בנווה דקלים יחד עם רבנים ואנשי חינוך נוספים שליוו את הנערות שהתקבצו בבית הכנסת לתפילה אחרונה ושירה עוצמתית כפי שהיא זכורה מסרטו של רינו צרור 'תפילת הנערות'.

הרב גודמן מבהיר כבר בפתח הדברים שהנערות לא הודרכו ולא הוכוונו על ידי אנשי החינוך והרבנים אלא "ניהלו את עצמן", כלשונו. "אף אחד לא אמר להן לשיר. כשנגמרות המילים מתחילים השירים", הוא אומר ומתאר את השירה כביטוי לאמונה, תפילה ותקווה.

עוד מוסיף הרב גודמן ומציין כי בית הכנסת בנווה דקלים היה גדוש בבנות הציונות הדתית שהגיעו מכל רחבי הארץ כאשר נוער גוש קטיף עצמו היה ספון בבתים או בבתי הכנסת של הישובים האחרים. כמו כן הוא מזכיר את התכנסות הבנים שהייתה בבית הכנסת הסמוך, התכנסות שלוותה בהמשך גם בעימותים פיזיים עם כוחות הפינוי.

על תחושותיו שלו באותם רגעים בעת שירת ותפילת הבנות נראה שהרב גודמן מתקשה לדבר. "הייתי בתוך העניין. מצד אחד אשרי העם שזה הנוער שלו ומצד שני אוי מה היה לנו, לאן אנחנו הולכים גם במובן של בית הכנסת וגם במובן של החורבן כולו".

הרב גודמן נשאל בשיחה עמו אם ברגעים שכאלה לא מתעורר חשש שהאנרגיות העצומות הללו של אמונה ודבקות יתפרקו רגע לאחר כשלון המאבק ועליית הכורת על הישובים ועל בית הכנסת. "לא עסקנו בדיון המלומד הזה. לא עסקנו בכך. היינו בעצמנו בבכי ובצער ובניסיון להיות ראויים לגודל השעה, להתפלל ולהשתדל ומצד שני לא לגלוש למלחמת אחים".

עם זאת מוסיף הרב גודמן ומספר כי גם בדיונים מקדימים הוא עצמו סבר ששבר אמוני לא יתחולל מהאירוע הטראומטי אלא לכל היותר שבר ביחסם של בני הנוער עם המדינה והממלכה. "בתוך הגוש לא שמעתי רב אחד שאומר שהקב"ה עובד אצלנו, כפי שנהוג לומר היום, ולא שהתפילות הן שטר ביטחון. המשכתי לעבוד עם הנוער הזה שנתיים אחר כך והייתי בקשר איתם עד לפני שנה. לא פגשתי משברים רוחניים. לא היה מי שנהיה דתל"ש בגלל הגירוש. האחוזים הם אותם אחוזים כמו בכל מקום".

לזאת מוסיף הרב גודמן מחדד ומתאר מציאות הפוכה. לדבירו בשיחות עם סטודנטים על חינוך לאמונה הוא מבקש שייזכרו באירוע שבנה בהם כוח של אמונה ועשרים אחוזים מהסטודנטים, ומעשה כל מי שהיה באותו מעמד, רואה בבית הכנסת בגוש קטיף מעמד שכזה. להערכתו היום יתחלפו הדברים בתפילות להצלתם של שלושת החטופים.

באשר לקרע מול רשויות המדינה הוא מציין כי קרע זה הלך והתאחה והיחס התאזן מתוך הבנה שבמדינה הולך ונבנה משהו גדול השייך ליחד הישראלי, ובהתאם הלכו ושבו אחוזי ההתנדבות ליחידות קרביות לקדמותם. "אנשים הבינו שאנחנו ביחד מתקנים ולא חוזרים לשלטון טורקי או אנגלי. כל מי שהיה במקום הזה יצא מתחנה מרכזית בחייו ביחס לעם, לצבא, למדינה, לרבנים. הרבה שאלות עלו. לחלק נמצאו תשובות ועל חלק אנחנו עוד עובדים".

בדבריו מתאר הרב גודמן אנקדוטה אחת מימי טרום העקירה: "יחד עם ידידנו אהובנו חנן פורת זצ"ל הלכנו יחד למח"ט שהיה אחראי על גירוש בית הכנסת לתבוע ממנו שלא לעשות זאת. חנן לא קרא לזה סירוב פקודה. הוא אמר לו לך תגיד שזה בלתי אפשרי. המח"ט היה בחור מסורתי והוא אמר לשנינו 'אל תדאגו אני אדם מסורתי, הנחיתי את כל החיילים שאם יש איזה סידור לשים בצד בזהירות כי זה קודש ואם יש תפילין שלא ייפול על הרצפה חלילה כי זה קודש'. אני זוכר את הרב חנן פורת פורץ בבכי תמרורים ואומר לו 'תפילין זה קודש? והילדים מה הם. הם לא קודש? עליהם אתה לא חס לגרור אותם מארץ ישראל? והישובים פה זה לא קודש? הכול קודש. איך אתה יכול לגעת בזה?' זעקתו שנאמרה בדמע אמיתי ביטאה את מה שכולנו הרגשנו. יש כאן מפגש עמוק של תורה מדינה וציונות ויש שכר לימוד מאוד גבוה כדי להיות עם שהגיע מהגלות ויהיה ראוי לגאולה. שכר הלימוד לפעמים באשמתנו לפעמים באשמת המדינה או גורמים אחרים, ומשלמים אותו ביחד. אני מקווה שהשבועות האחרונים בנו בתוכנו קומה יותר בריאה בכל מה שקשור לצדדים הלאומיים של קיומינו בארץ הזו".

על כך מוסיף הרב גודמן ואומר כי "הלוואי והיינו יכולים להמשיך לחיות במדינה ובחברה שתתנהל מצד האחדות והגאווה הלאומית כפי שהיא התנהלה בחודש האחרון, אבל זה לא יקרה במאת האחוזים ולא בקצב שאנחנו רוצים, אבל זה שזכינו לפגוש בחודש האחרון את עם ישראל כשהוא בריא הדבר מחזיר את האמון למפקפקים במה שהעם מסוגל להגיע, גם אם הדבר ייקח עוד זמן והדבר לא יהיה בין לילה".