"להם הייתה שיטה: קודם חפרו מנהרה, אחר כך ירו רקטה, אחר כך נחו, אחר כך הפרו את הפסקת האש. אז בין אזעקה באשקלון לפצמ"ר בשער הנגב הייתי ניגש לפייסבוק ומתווכח עם חברים אם ניצחנו במלחמה או לא" (שיר עברי ידוע בגרסה עדכנית).
תקדים משונה הביא איתו מבצע 'צוק איתן'. כבר ראינו בעבר משא ומתן תחת אש, ויתורים טריטוריאליים תחת אש והפסקת אש תחת אש. אבל לא זכור לי מקרה שבו סיכמנו מלחמה והתווכחנו על תוצאותיה תחת אש. המלחמה עדיין לא הסתיימה, או הסתיימה זמנית, או נמשכת חלקית, או כל התשובות נכונות או אף אחת מהן לא נכונה, אך מחציתו של הציבור הישראלי כבר יודעת שניצחנו. מה שמוכיח שלא ניצחנו.
אלא שהדיון המאצ'ואיסטי בשאלת הניצחון אינו הדבר החשוב. מכיוון שהתוצאה לא צפויה להיות מובהקת וחד-משמעית, היא ממילא תישכח ותיבלע עם התוצאות המורכבות של המבצעים הקודמים. מה שחשוב יותר, ובוודאי גם מרגיז יותר, זאת תחושת ההשפלה. כי בין אם אנחנו תומכים בכיבוש עזה או מתנגדים להמשך הנוכחות שם, מה שברור הוא שאנחנו ממשיכים לאבד את כבודנו הלאומי, בעיני העולם ואפילו בעיני עצמנו. השפלה לאומית שהופכת בקלות להשפלה אישית.
נכון, יש לנו חיילים נפלאים וגיבורים ומעוררי גאווה, והתנהגות העורף תירשם באותיות זהב בספרי ההיסטוריה של עם ישראל. אבל דווקא אותה גאווה מעצימה את תחושת ההשפלה. כי אם אותם חיילים נשלחים להילחם בבניינים ובמנהרות, נאלצים לפזר כרוזי אזהרה ומסכנים את חייהם למען יחסי ציבור, בעוד העורף ממשיך לספוג טילים כאילו לא קרה דבר – העלבון קשה וצורב ופוגע בנו אסטרטגית כחברה וכמדינה. אני יודע שהקביעה הבאה לא תזכה אותי בפרס האמירה המתוחכמת בפסטיבל ההיפסטרים הקרוב, אבל נמאס, פשוט נמאס.
כשחמאס הוא שבוחר מתי לירות ומתי לחטוף ומתי לנצור אש, ואילו אנחנו יושבים ומחכים למוצא פיה של הזרוע המדינית בקטאר – זאת השפלה. כשאנחנו ממשיכים לספק לאויב חשמל ומים – זאת השפלה. כשממשלת ישראל מסכימה לכל הפסקת אש, בכל עיתוי שהוא, גם אחרי שחמאס הפר אותה בפעם האלף – זאת השפלה. כשצה"ל מפסיק את האש באופן חד צדדי ו"הומניטרי" – זאת השפלה. כשההישג הכי גדול שלנו, זה שכל מערכת הביטחון מתגאה בו, הוא לבנות מחדש קו גבול שנהרס (כן, זאת המשמעות של הרס המנהרות: הנחת קו גבול, ועוד זמני ולא הרמטי) – זאת השפלה. כשההנהגה קוראת לתושבי הדרום לחזור לשגרה בלי למנוע את הירי לעברם – זאת רשעות, וחוסר אחריות, והשפלה.
כשמנהיגים מפזרים סיסמאות מיליטנטיות שאין מאחוריהן כלום – זה מעליב. כשמאוחר יותר הם מנסים להסביר את הלא-כלום באמצעות קלישאות נבובות – זה עלבון לאינטליגנציה. כשארגון טרור קטן ונטול טכנולוגיות שורד בקלות, בלי לאבד איש מבכיריו, מול אחד הצבאות החזקים בעולם – זה משפיל ומזעזע. כשישראל עושה הכול כדי לרצות את העולם הצבוע – זה חוסר כבוד עצמי. כשהיא מסרבת ללמוד שהמאמץ לרצות את כולם משיג בדיוק את האפקט ההפוך – זוהי הגלות בהתגלמותה.
כשהעולם מאשים אותנו בטבח ואנחנו שותקים – זה משפיל. כשאנחנו נותנים לו לתקוף אותנו ולהחרים אותנו ולתבוע אותנו ולהחזיר שגרירים מאיתנו, בעוד אנחנו רק מתנצלים ולא מסוגלים ליזום מתקפת נגד דיפלומטית ותקשורתית – זה משפיל ומסוכן. כשראש ממשלת טורקיה טוען שהישראלים ברברים פי מאה מהיטלר ושהיא מנסה לכונן כאן גזע עליון כמו הנאצים, ואנחנו לא מגיבים על כך בניתוק יחסים מוחלט בתוך דקה וחצי – זה פשוט מזעזע. כשאותו ראש ממשלה נבחר לנשיאות טורקיה ברוב גדול, והיחסים עדיין לא מנותקים – לזה כבר אין מילים בלקסיקון. כן, שמעתי על החשיבות הביטחונית של יחסינו עם הטורקים. אם היא מצדיקה התעלמות מאמירות הזוועה של מכחיש השואה המופרע מאנקרה - אז אין לנו שום זכות לצייץ נגד שום אנטישמיות בשום מקום בעולם. ועוד לא דיברתי על השבחים שהרעפנו על מכחיש השואה השני, ההוא מרמאללה. משפיל, משפיל, משפיל.
תחושת אובדן הכבוד, בדומה לירי הטילים בדרום, לא נולדה בחודשיים האחרונים. היא מלווה אותנו במשך שנים רבות, שנים שבהן נכנעה ישראל ללחצים בינלאומיים, החזירה 415 מגורשים פעילי חמאס, בנתה לפלשתינים צבא, נתנה להם נשק, החריבה חבלי ארץ ללא תמורה, שחררה רוצחים ומחבלים אחרים ללא תמורה ובכמויות מסחריות, המשיכה להיות ילדת הכאפות של האו"ם, ויתרה על הר הבית, הקפיאה בנייה בלי תכלית, הרכינה ראש בפני הפריץ האמריקני, והתעסקה בשאלות הרות גורל כמו בניית מרפסת במאחז נידח.
ממשלות ישראל לא החמיצו שום הזדמנות לאפשר לעולם – ממזרח וממערב – לדרוך עלינו, או שהן דרכו עלינו בעצמן, או גם וגם. הדוגמאות שהבאתי כאן הן טיפה באוקיינוס. ועוד לא דיברתי על תפקידה של התקשורת באובדן הכבוד הלאומי, על העובדה שבכל התקופה הזאת פוליטיקאים וגנרלים כושלים עדיין מכתיבים את האווירה הציבורית והתקשורתית, תמר זנדברג עדיין קופצת מאולפן לאולפן, ואילו אנשים שדייקו בניתוח המציאות עדיין נחשבים לקיצוניים והזויים. לא יודע מה איתכם, אבל בעיניי כל אלה הם השפלה אחת גדולה ומתמשכת. עם כל החיבה למשטר הדמוקרטי, מי שמבקש את קולי בבחירות הבאות יצטרך למכור לי דבר אחד בלבד: החזרת הכבוד האישי והלאומי. לא פחות ולא יותר. רק המחשבה להצביע בעד מפלגה שתמשיך לתחזק את העליבות הנוכחית – משפילה אותי.