עזרת נשים - קולה של אמא

דמדומי הליל. אני מעלעלת בתיבת הדוא"ל שלי בניסיון לדלל בהינף אצבע את הערימה הבלתי-נגמרת של ההודעות ולברור את התבן מהבר. לפתע מכתב קורע לב צד את עיניי:

"לכבוד ד"ר קטן. אני קוראת בקביעות את הטור שלך בעיתון 'בשבע', ומודה לך מאוד על דברי החיזוק שמופיעים בו תדיר. כעת אני מצרפת לך העתק ממכתב ששלחתי לרב אבינר שליט"א, בתקווה שתראי לנכון להתייחס לכך בטור שלך, ושהדברים שלי יגרמו לעלייה במודעות הציבורית לנושא כאוב זה. לצערי נדמה לי שאני מדברת בשם רבים. וזה המכתב:

"לרב אבינר, שלום רב. אני רווקה מבוגרת, מזמן עברתי את גיל העשרים. ככזאת אני חשה כי היחס בציבור בכלל ובציבור הדתי בפרט כלפי הרווקות המבוגרות-יחסית מבטא חוסר יכולת להכיל את השונה. אני אקדמאית ועוסקת בתחום מסוים, ובמספר ראיונות עבודה שערכתי לקראת סיום הלימודים נרמז לי באופן ברור שלא אקבל את המשרה מכיוון שאיני נשואה. גם הבנות שלמדתי איתן היו נחמדות, אך לעתים נאמרו משפטים כמו 'את לא מעוניינת להתחתן?' או 'בטח יש לך המון זמן פנוי'. בעקבות היחס הזה עזבתי את מסגרת הלימודים הדתית ועברתי למסגרת חילונית שבה, להרגשתי, קיימת יותר יכולת להכיל את השונה. אודה לכבוד הרב אם יוכל לתת לי עצה טובה, ובמקביל להתייחס בדבריו בכתב ובעל פה ליחס הראוי לרווקים ולרווקות בחברה שלנו.

"ד"ר קטן, יכולתי למלא עוד דפים שלמים. את תעשי חסד גדול אם מעל כל במה תזעקי את הזעקה המרה הזאת, שכאמור אינה רק זעקתי הפרטית: הרווקים והרווקות מבקשים שיתייחסו אליהם כראוי!".

אנחה כבדה יצאה מלבי. הנתונים הדמוגרפיים היבשים מצביעים על כך שיש עשרות אלפים כמותה: בנות בגיל הפריון שמרגישות מנודות, מסומנות באות קין בוהק על מצחן, מופלות לרעה במקומות עבודה ובהשתלבות טבעית בחברה שלנו. הן פוקדות תדיר את בתי הכנסת ואת האירועים הקהילתיים, מטופחות, מוצלחות, מצפות, מנסות להתעלם ממבטים תועים של נשמות טובות שמקרינים רחמנות. הן שייכות ולא שייכות לקהילות שהן מתגוררות בהן. בשבתות כבר לא נעים להגיע הביתה, משום שההורים לא מצליחים להסתיר את כאבם ואכזבתם מהבת הלא מוצלחת שלהם: "מה יש לה? למה היא מחכה?". לכן היא תעדיף להצטופף בביצה הירושלמית או באחותה הגבעת-שמואלית שהולכות וגדלות מיום ליום. כך נוצרת קהילה של צעירים מוצלחים ומוכשרים, עם חיי חברה תוססים מיוחדים רק להם, והניתוק והניכור מקהילות האם רק גוברים.

והנה קטעים ממכתב נוסף שנשלח אליי מטעם ארגון 'ישפה':

"בסקר שקיימנו בשיתוף מכון רפי סמית עלה כי 80 אחוזים מהרווקים והרווקות מעדיפים להכיר את בן או בת זוגם דרך חבר, מכר או אדם קרוב. זהו מסר חשוב לכל קהילה. לכן בשבת פרשת עקב נקיים את שבת 'הרהורים מותרים' - שבת 'ישפה' לעידוד מפגשים, היכרות ומעורבות. שבת בה נרצה שבבתי כנסת ובקהילות שונות ברחבי הארץ יהרהרו וידברו על מפגשים והיכרויות. כל אחד ואחת מכם הוא חלק מקהילת 'ישפה', ונשמח שתעזרו לנו לחבר את הקהילה לתנועה פנימית של מעורבות ועשייה".

יוצאות מההקפאה

ועד אז, אני פוגשת בנות שבתוך לִבן פנימה עולים קולות כואבים: האם אזכה להיות לאם? היא תיגש למרפאה עם תלונה סתמית שמאחוריה מסתתרת שאלה קיומית: "דוקטור, תגידי לי שאני יכולה עוד ללדת". לא תמיד היא תבטא את מבוקשה במילים, אך אני קולטת את הציפייה האילמת בשפת גופה, במבט עיניה. אני רואה בזה חלון הזדמנויות כדי לחזק את ידיה, ובשעת הצורך לתת לה כלים לשמירה על הפריון. הרי הטכנולוגיה שמאפשרת לאישה לפתוח תוכנית חיסכון למתנת האמהות פותחה במיוחד בשבילה.

הקפאת ביציות היא הליך רפואי המאפשר שאיבה של ביציות האישה מגופה והקפאתן לצורך היריון עתידי. כיום על פי חוק ניתן להקפיא ביציות לטובת נשים שגיל הפריון שלהן עומד לחלוף והן מעוניינות להרות בעתיד. החלטת זו של משרד הבריאות קשורה קשר הדוק למצב החברתי, שבו גיל הנישואין נמצא בעלייה. לפי המלצות המשרד ניתן להקפיא ביציות מגיל 30 עד גיל 41. כדאי להתחיל את התהליך עוד לפני גיל 35, שכן אז מצב הביציות טוב יותר.

לכאורה ניתן היה לומר שהתגברנו על השעון הביולוגי. האם אנחנו עומדים בפתחו של עידן חדש, ואולי זו אינה אלא אשליה? ראשית כול, עדיין אין נתונים ארציים במספרים גדולים לגבי סיכויי ההיריון העתידי מהביציות המוקפאות, מכיוון שהחוק נכנס לתוקף רק בשנים האחרונות. שנית, הרי את גיל האישה אי אפשר להקפיא. הרי עצם ההיריון בגיל מבוגר כרוך בסיכונים משמעותיים לאם ההרה, כמו יתר לחץ דם, סוכרת היריון, מחלות לב, תסחיפים וניתוחים קיסריים. ומה לגבי הילד? קשה להתעלם מההורות המבוגרת הצפויה לאותו פעוט, שאולי בגיל צעיר מאוד יצטרך לטפל בהוריו המזדקנים. מאידך, הוא ירוויח הורים עם ניסיון חיים.

שמא תחשוב, לתומה, שהיות שהחרב החדה של השעון הביולוגי אינה מונחת כעת על צווארה היא כבר לא צריכה למהר? האם מחשבה כזו עלולה לגרום לדחיית החתונה? מניסיוני הדל התהליך אינו גורם לרפיסות או לאדישות, הוא אפילו עובד בכיוון ההפוך - מספר רב של בחורות שפנו לאופציה זו מתוך נחישות לצלוח את מסע הפריון העתידי, אכן עשו זאת – הן התארסו לפני או בתחילת מהלך הפרוצדורה.

סגולה רפואית

הן יושבות בחדר ההמתנה. בנות מרשימות, חצאיות ארוכות שעושות חסד עם רצפות המחלקה המשוועות לטאטוא. האמת היא שחלק ניכר מהבנות שאכן פונות לטכנולוגיה זו ופותחות תיק רפואי הן בנות דתיות, הרבה מעבר לחלקן היחסי בבנות הגיל הזה. וזאת מדוע? כי מחד הרווקות לא פוסחת על אוכלוסייה זו, ומאידך, בת דתית תעשה הכול כדי לשמר את פוריותה.

והנה, אכן, מתברר שפתיחת התיק מהווה סגולה בדוקה לשבירת הכוס, לפחות לפי נתונים תצפיתיים שיש בידי. האם זה העול שירד, באחת, מכתפיה? האם זו ההשתדלות שריבונו של עולם מתבונן בה, ומצרף לה את ברכתו? או שיש בתהליך ניעור קל, דחיפה קלה למים?

האם אפשר מעתה לוותר על הנסיעה לעמוקה? איני יודעת. אך העיקר הוא שבקיץ הזה היא תלבש לבן.

לתגובות: drchana2@gmail.com