השַמָש והירח
מהשיבולים שאספנו בטיול של יום ראשון עשיתי תמונה ענקית. גזרתי והדבקתי את הקנים הדקיקים והזהובים, שיצרו יחד תמונת נוף לילי ומואר. קני השיבולים המבהיקים בצהוב נראו אפילו זרחניים יותר על גבי הבד השחור. יצרתי ירח גדול בשמיים ותחתיו הרים מכוסי שיבולים, וגם כמה דמויות קטנות בשדה: אחת עם שמלה לבנה ונפוחה ולידה דמיות כהות מוחאות כפיים.
תיארתי בתמונה את מה שהרגשתי באותו הלילה, כשאבא לקח אותנו לראות את הירח המלא של ט"ו באב. הוא היה גדול, עגול ומאיר, והשיבולים רקדו ברוח. יוני, אחי, אמר לי מראש שטיול כזה תלוי בהרגשה ובאווירה, ושכנע אותי ללבוש דווקא את השמלה הלבנה. איזה מזל שלבשתי. הרגשתי חגיגית, ובאמת שהתחשק לי לצאת בריקוד בשדה השיבולים שבו הלכנו. כשהסתובבתי במקום, מסחררת סביבי את השמלה ואת השיבולים שדבקו בה, אבא שלי שר "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב".
נראה לי שאתלה את התמונה בחדר. היא מצליחה להעביר את מה שהרגשתי אפילו טוב יותר מכל הצילומים שצילמנו, שבהם חוץ מהירח המאיר הכול יצא שחור ואפל מדי. אבל למרות החוויה הגדולה, הלב שלי כבד. הנה עבר ט"ו באב, ואנחנו נכנסים לחודש אלול. תחושת אחריות ואשמה של הימים הנוראים כבר מתיישבת על כתפיי.
"יופי של תמונה", אמר יוני כשנכנס לחדר. "היי, מה זו העצבות הזו?!" הוא קרא אליי בקול עליז. ליוני תמיד יש רעיונות משמחים, וקשה לו לראות מישהו עצוב. סיפרתי לו על הרגשתי, וכרגיל - הוא חייך מאוזן לאוזן.
"אשמה?! כבדות?! מה פתאום! ביום ראשון פגשת את הירח בשדות, עוד רגע תפגשי שם את המלך בעצמו. המלך בשדה! ו... חכי, זה לא הכול. בלילות, כשהרחוב שקט ממכוניות ומקולות של יום יום, תמצאי את בית הכנסת מואר וממנו יבקעו קולות התפילה! כולם מתכוננים לימים הנוראים. נוראים במובן הגדול, הנשגב והנורא. ימים גדולים באים עלינו, והמלך מקשיב לתפילות".
יוני התיישב לידי, לקח לעצמו נייר וצבעים וצייר דמות מצחיקה וכפופה שנוקשת על גבי חלון ברחוב חשוך. "פעם היו שמשי בית הכנסת עוברים ברחובות ומקישים על החלונות, להשכים את המתפללים לסליחות. תמיד קיוויתי להתעורר אל הרחוב השקט לאחר נקישה כזו. אם התפעלת מהאווירה של שדה השיבולים בליל ירח, בטח תתרגשי מהאווירה של רחוב שקט, שכל מי שמהלכים בו עטופי טליתות והולכים לבית הכנסת". יוני קרץ לי ולקח איתו את הציור שלו.
כשיצא מהחדר, יצאתי לרחוב לחפש לי מקל. הבטחתי לעצמי שאת החוויה הזו לא אחמיץ. אני מתכננת לדפוק על חלון חדרו של יוני בלילה ולהשכים איתו לסליחות. מזיכרון של לילה כזה בוודאי אוכל להכין תמונה גדולה. עכשיו רק אצטרך למצוא מספיק סבלנות עד שיגיע חודש אלול.