מתחת לשכבות עפר בנות אלפי שנים בירושלים הקדומה, אפשר למצוא עדויות חיות לחורבן ולבניין כמעט זו לצד זו. כלי מטבח של פליטי המרד הגדול טמונים שם לצד פעמון זהב שאולי נפל ממעילו של הכהן הגדול. בריכת השילוח שבה התקיים מדי חג סוכות אירוע השמחה השנתי הגדול, משקיפה על מפולות חורבן אדירות שהותירו אחריהם הלגיונות הרומיים, ונותרו לעמוד כך כעדות אילמת לחורבן.
דומה כי אהרן הורביץ, ראש מכון מגלי"ם ללימודי ירושלים שעל יד עמותת אלע"ד (אל עיר דוד), חי מדי יום את אותו תפר שבין אבל לנחמה. הורביץ עוסק ראשו ורובו בהנחלת עברה של ירושלים בבניינה הקדום ובחורבנה, אך נטוע עמוק גם בהווה המתחדש של המקום כמי שחי בעיר דוד גם את חייו הפרטיים עם משפחתו.
למצב את עיר דוד בקונצנזוס
הורביץ נולד בפלורידה בתשט"ו (1955) ועלה כנער לירושלים. הוא נמנה על מייסדי ישיבת הגולן, ובהמשך שימש כמחנך בתיכון הירושלמי הדתי הימלפרב. בצעירותו עבר קורס מורי דרך וגם למד היסטוריה באוניברסיטה העברית. הוא נמנה על מקימי מדרשת 'ראשית ירושלים' וניהל במשך 13 שנים את 'דרך ארץ', בית הספר התורני לתיירות, בתחילה בטורו קולג' ובהמשך במכון לנדר. הורביץ כיהן גם כיו"ר הוועדה המדעית של משרד התיירות, שקובעת את תכני הלימוד בקורס מורי הדרך, ובכך גם משפיעה במידה רבה על הדרך שבה תוצג מדינת ישראל, עברה וההווה שלה, בפני תיירי החוץ והפנים. בשנים האחרונות הוא עומד בראש המכון הגבוה ללימודי ירושלים - מגלי"ם, שבמסגרתו הוציא לאור ספרים שמטרתם הנגשת החומר המדעי הקשור לעיר דוד לציבור הרחב, כולל ילדים ודוברי אנגלית. לאחרונה ראה אור ספר חדש שכתב עם ד"ר גרשון בר כוכבא 'מקדש בלהבות' (ראה מסגרת), המתאר את סיפור חורבן בית שני על רקע הידע ההיסטורי והארכיאולוגי הקיים כיום.
במסגרת תפקידו מלווה הורביץ את החפירות הנרחבות שמנהלים גופים רבים בעיר דוד. באלע"ד משתדלים לערב בפרויקט כמה שיותר אוניברסיטאות, מתוך הבנת החשיבות הנדירה של המקום שמחייבת לדבריהם התעלות מעל שיקולים פוליטיים צרים. המגמה נובעת גם מתוך רצון למצב את עיר דוד כחלק מהקונצנזוס הישראלי, ואם לשפוט על פי מגוון הגילאים והמגזרים שמבקרים במקום, היא מצליחה מאוד.
הורביץ מספר על מעורבות של האוניברסיטה העברית, בר-אילן ואפילו תל אביב, שמטעמה מנהל את החפירה בשטח E יובל גדות, תלמידו של פרופ' ישראל פינקלשטיין. מסתבר שפינקלשטיין, אשר נחשב כסדין אדום בעיני רבים מהארכיאולוגים השמרנים ומאמיני התנ"ך, דווקא מסתדר טוב עם המתנחלים הדתיים של עיר דוד. "מגלי"ם כשמו כן הוא", אומר הורביץ, "מגלה הרבה רבדים נסתרים. פינקלשטיין מחובר מאוד לעיר דוד. הוא סבור שמדינת ישראל חייבת להישאר במקום הזה, כי הוא חלק מהזהות הלאומית והציונית שלנו".
יחד עם זאת, לא עם כל אחד יש לאנשי מגלי"ם שפה משותפת. "עם ארכיאולוגיה שהיא פוליטית במודע, עם אנשים שהעובדות לא מעניינות אותם, אין לנו שיתוף פעולה". הורביץ מזכיר אסכולות דניות ונורבגיות שמתאפיינות בגישה הזו, וגם נציג שלה בארץ.
הדיאלוג מול אסכולות שונות הוא מרכיב הכרחי בתפקיד כמו של הורביץ, שכן "יש תקופות שבהן ישנה התאמה בין השרידים הארכיאולוגיים ובין התנ"ך, יש תקופות שבהן התנ"ך מספר הרבה אך הארכיאולוגיה שותקת, ויש תקופות שדווקא התנ"ך שותק והארכיאולוגיה מספרת".
אחד האתגרים החשובים הרובץ לפתחם של חוקרים מאמינים נוגע לימי דוד ושלמה. ירושלים של ימי דוד ושלמה מתוארת בתנ"ך כבירה עולמית, אולם הממצאים הארכיאולוגיים אינם מוכיחים זאת. האסכולה התל אביבית בניצוחם של פינקלשטיין וחבריו ממהרת להסיק מכאן שדוד המלך לא היה אלא מנהיג של ממלכה שולית או שבט נוודים, אך לא של ממלכה עולמית כמתואר בתנ"ך. מבנה האבן הגדול שחשפה ד"ר אילת מזר לפני שנים אחדות, שתוארך על ידה למאה העשירית וזוהה כארמונו של דוד המלך, זיהוי השנוי במחלוקת גדולה בין החוקרים, שינה אמנם במעט את התמונה, אך עדיין העניין דורש הסבר.
גם את הורביץ הדבר מתסכל. "מצאנו את ארמון דוד או לא, מצאנו את מצודת ציון או לא? אבל צריך לזכור שהישראלים הקדומים היו בעצם עם של נוודים. מה אתה מצפה למצוא? ערים מפוארות כמו רומא? איזו מסורת בנייה הייתה לנו? הרי כששלמה בונה בירושלים הוא מייבא לא רק את חומרי הבנייה, אלא אפילו את האנשים החוצבים באבן, כי לא הייתה מסורת בנייה בארץ. דבר נוסף, צריך לדעת שבעיר דוד אין בכל מקום רבדים של עומק באדמה. סלע האֵם חשוף במקומות רבים, או מכוסה בשכבה דקה של אדמה. השרידים שהיו שם נעלמו עם השנים. ודבר שלישי, צריך לזכור שעם כל החפירות הרבות שנערכו ונערכות בעיר דוד, נחפרו פחות מחמישה אחוזים מהשטח. למקומות המשמעותיים ביותר אין גישה, כי הם מאוכלסים ואי אפשר לחפור בהם. שלושת הגורמים הללו צריכים להנמיך ציפיות".
המבט, לדעת הורביץ, צריך להיות הפוך. "צריך לשמוח על כל ממצא שכן מוצאים. מצאנו, למשל, בולות (טביעות חותם) של שרי צדקיהו, מלך יהודה האחרון, שחלקם מוכרים לנו מהתנ"ך. מצאנו גם את כתובת הנקבה מימי המלך חזקיהו, עוד אירוע שעליו מסופר בתנ"ך".
למידה כחוויה
הורביץ מבדיל בין העיסוק שלו ובין מחלקת התיירות של עיר דוד. בעוד שבמחלקת התיירות עוסקים בפעילות חווייתית שמטבעה מאפשרת הבנה של הדברים ברובד בסיסי בלבד, הורביץ ומכון מגלי"ם שבראשותו מאמינים בהרחבת הידע. "אצלנו גם הלמידה היא חוויה. אדם שלומד ומבין משהו חדש – המפגש שלו איתו הוא מפגש אותנטי. זו חוויה מרחיקת לכת. אפשר לדמות זאת לעדיפות של לימוד תורה על פני קיום מצווה אחרת – מה שעובר דרך השכל משפיע ברמות אחרות". הורביץ מדבר על העמקת הידע בשלוש דיסציפלינות עיקריות: תנ"ך, היסטוריה וארכיאולוגיה.
מלבד קורסים בהכרת ירושלים, סיורים משודרגים תחת השם 'לסייר עם חוקר' באתרי חפירות, סרטוני יוטיוב משובחים בערוץ מגלי"ם והרצאות לקהילות יהודיות בארץ ובחו"ל, מארגן מגלי"ם גם כנסים. האחד הוא כנס שנתי שנערך בימי בין המצרים ברמת רחל ועוסק בצד התורני-תנ"כי, והאחר הוא כנס 'מחקרי עיר דוד' הפופולרי, שנחשב לכנס הארכיאולוגי הגדול ביותר בארץ. "זה גם הכנס היחיד שמוציא במקביל לקיומו את כרך ההרצאות שנמסרות בו", מציין הורביץ, "דבר נדיר אפילו בנוף הבינלאומי".
אתר עיר דוד שייך לרשות הטבע והגנים, אולם כמו אתרים רבים נוספים הוא מנוהל בשיתוף בין הרשות ובין העמותה המקומית. פיתוחה המואץ של עיר דוד נזקף לזכות עמותת אלע"ד. "רשות הטבע והגנים", אומר הורביץ, "כמו גם רשות העתיקות, הן גופים ממשלתיים וככאלה הם כבדי תנועה". עמותת אלע"ד מגייסת כספים לצורך מימון החפירות ובכך ממנפת את העבודה הארכיאולוגית האינטנסיבית באתר. מאידך, את החפירות עצמן מבצעות כאמור האוניברסיטאות באישור רשות העתיקות, על מנת למנוע ניגודי אינטרסים בין העבודה המדעית לעמותה בעלת האוריינטציה הימנית. גם עובדי העמותה לא משתייכים כולם למגזר הדתי.
עמותת אלע"ד עוסקת לא רק בפיתוח המחקרי והתיירותי של עיר דוד, אלא גם בהתיישבות היהודית בהווה. הורביץ עצמו הוא תושב עיר דוד. הוא הגיע למקום מיד בתחילת ההתיישבות היהודית שם בשנות השמונים, אך יצא לשליחות וחזר לפני כשש שנים לבית הזכוכית. "המגורים בעיר דוד הם הגשמת חלום מבחינתי", הוא אומר. הוא מודע לניגוד האינטרסים שעלול להיות בין הפעילות המחקרית של העמותה לפעילות ההתיישבות שנוגעת להווה הפוליטי המסובך יותר, אך טוען כי הדברים קשורים זה בזה. "ראשית, צריך לדעת שהארכיאולוגיה המודרנית כבר לא מאמינה בהפרדה בין הארכיאולוגיה לחיים. יש שטחים ארכיאולוגיים יפהפיים שאיש לא פוקד אותם". הורביץ מזכיר את תל לכיש, עיר מקראית, השנייה בחשיבותה בממלכת יהודה, שחומר רב אודותיה השתמר גם בתנ"ך, "אם תעמוד שם יום שלם ותראה קבוצה אחת - זה יהיה משמח". העובדה ששטח ארכיאולוגי מיושב גם בהווה, מוסיפה לדעתו לפופולריות של האתר ולא גורעת ממנה.
בנוסף לכך, טוען הורביץ, "אין בירושלים הקדומה חלל ריק. אם לא יהיו שם יהודים - יהיו שם ערבים. המקום יהפוך להיות חממה לפעילות עוינת ואיש לא יפקוד אותו. עיר דוד הביאה את הביטחון". הגן הלאומי הוא אזור מפוקח, וגם בתי התושבים היהודים מאובטחים ומצולמים 24 שעות ביממה, כשבחלק מנקודות ההתיישבות ישנו ליווי מאבטחים קבוע.
כיום מתגוררות בגבעת עיר דוד שישים משפחות יהודיות לצד שישים משפחות ערביות. הורביץ מבקש להפריך טעות נפוצה המזהה את עיר דוד עם הכפר סילוואן, "מסיבות פוליטיות, בשנים האחרונות הכול נחשב סילוואן". סילוואן הוא כפר שיושב על הרכס ממזרח לעיר דוד ומדרום להר הזיתים. המקום שבו ממוקם הכפר היה רוב התקופות אזור לא מיושב, ששימש כבית הקברות של אצילי ירושלים בתקופת בית ראשון. במאה ה‑18 הגיעו לשם בדווים שהקימו מאחז התיישבותי. תדמיתם של בני הכפר היא שלילית אפילו בעיני אחיהם הערבים, שרואים בהם את בני המעמד הנחות ביותר מבין תושבי העיר. "הם תוצר עלוב של פוליטיקה ערבית מקומית", אומר הורביץ.
בעליית אעלה בתמ"ר המקבילה לעלייה הראשונה, החלו להתיישב במקום משפחות מעולי תימן. בשיא ההתיישבות התימנית התגוררו שם 250 משפחות יהודיות, "שגורשו על ידי הבריטים בתרצ"ז (1937) מתוך טענה של חשש לשלומם", אומר הורביץ. "לאחר מלחמת ששת הימים חדרו לשם חמולות ערביות מיהודה ושומרון, כי חוקי הבנייה לא נאכפים שם". במקום יש עדיין נכסים ששייכים למשפחות היהודיות שעזבו, והתיישבות יהודית חדשה חזרה לשם בשנים האחרונות על ידי עמותת 'עטרת כהנים'.
לעומת זאת, הגבעה שמדרום להר הבית, שזוהתה על ידי החוקר צ'רלס וורן כמקומה של עיר דוד המקראית, הייתה שוממה. "יש תצלומי אוויר גרמניים משלהי המאה ה‑19 שמראים שהמקום ריק. היו שם רק שטחי פלחה של ערביי האזור".
בזכות רוטשילד
בתרל"ג (1873), כחלק מתהליך היציאה מהחומות, הוקם על הגבעה הבית המודרני הראשון. היה זה ביתו של יהודי בשם רחמים נתן מיוחס, בן למשפחה מיוחסת מגולי ספרד ופורטוגל. מיוחס היה שוחט ובית המטבחיים העירוני שכן בסילוואן. כדי להקל עליו להוליך את הבשר בבוקר מבית המטבחיים לעיר העתיקה, הוא החליט להקים את ביתו על הדרך. מיוחס זכה למעמד נכבד בקרב הערבים בסילוואן, והם ראו בו חכם ובורר סכסוכים.
גם בסוף התקופה העות'מנית ובימי המנדט הבריטי ואפילו בתקופה הירדנית, לאחר שהדעה לפיה עיר דוד נמצאת במיקומה הנוכחי הלכה וקנתה לה אחיזה, גבעת עיר דוד נותרה בשממונה ההתיישבותי מתוך הכרה בחשיבות האתר. רוב האוכלוסייה הערבית שמתגוררת שם היום היא תוצר של חדירה ערבית מיהודה ושומרון, שהגיעה דווקא לאחר מלחמת ששת הימים. הורביץ טוען כי גם כיום העירייה כמעט לא הורסת בנייה בלתי חוקית במקום.
בתרע"ג (1913) החליט הברון רוטשילד לממן חפירה על ידי החוקר היהודי ריימונד וייל, מתוך מטרה לאתר את קברי בית דוד. החפירה גילתה בין השאר את מה שוייל זיהה כקברי בית דוד (דעה שאיננה מקובלת כיום על רוב החוקרים), אולם יותר ממה שפעל למען העבר - הוא פעל למען העתיד. כדי לאפשר את החפירה רכש רוטשילד את בית מיוחס, כמו גם שטחי פלחה נוספים שהיו שייכים לערביי האזור. אדמותיו של רוטשילד עברו לחברת יק"א שקיבלה את הניהול על אדמותיו, ומשם לקק"ל. מהלך זה אפשר את הקמת הגן הלאומי לאחר מלחמת ששת הימים, ואת ההתיישבות היהודית המחודשת במקום, כשעל שטחים נוספים מתנהלים עדיין דיונים משפטיים.
פעילותה של עמותת אלע"ד אינה מתרכזת רק בעיר דוד, אלא בכל מה שמקובל לקרוא "האגן הקדוש", או כמו שהורביץ מעדיף לכנות: ירושלים הקדומה. את הפגישה עם הורביץ אני מקיים במשרדו ששוכן במבנה פסטורלי בפאתי יער השלום, היוצא מטיילת ארמון הנציב וגובל בשכונת גבעת חנניה (אבו תור). "יש כאן 300 דונם של יער בלב ירושלים, שאנשים לא פוקדים אותו בגלל חששות ביטחוניים. אנחנו מקיימים במקום פעילות של אטרקציות, כמו סיורי סגוויי או משחקי ניווט ופיינטבול". באזור ארמון הנציב ישנו אתר נוסף שמפותח ומתוחזק על ידי עמותת אלע"ד. מדובר באמה החשמונאית שהובילה מים מגוש עציון לבית המקדש. "במים שהגיעו דרכה היה טובל הכהן הגדול ביום הכיפורים". האמה, שכיום לא זורמים בה מים, חוצה באזור ארמון הנציב את הרכס כנקבה שחצובה בהר, וניתן ללכת בבטן האדמה מצד אחד של הרכס לצדו השני.
בעמותת אלע"ד אחראים כלכלית גם על מפעל סינון עפר הר הבית בעמק צורים אשר במורד הר הצופים, על חפירות בהר ציון וגם על חפירות חניון גבעתי, מדרום לשער האשפות. בחניון התגלו בתי פאר משלהי ימי הבית השני, לא אופייניים לאזור – העיר התחתונה – שהיה באותה תקופה מיושב על ידי דלת העם. על סמך דברי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, מוצע לזהות במקום את ארמונותיהם של הלני המלכה ושל בניה מלכי חדייב שהתגיירו ועלו לירושלים. גם את האחריות לשיקומו של בית העלמין היהודי בהר הזיתים נטלו על עצמם אנשי אלע"ד, כולל את שיקומם של המונומנטים העתיקים של יד אבשלום וסביבתו.
אבל מרכז הפעילות הוא עדיין, כך נראה, עיר דוד. "עיר דוד הפכה להיות אתר פופולרי בארץ", אומר הורביץ. "הוא נתפס כנכס חובה של הזהות היהודית והישראלית, כמו הכותל המערבי, ואולי מבחינה מסוימת אפילו יותר. הכותל הוא בעיקר אתר זהות יהודי, ואילו עיר דוד נתפסת גם בהקשר הישראלי שלה. זה חוזר אחורה לתנ"ך, לדוד המלך ולאירועים משמעותיים לכלל ישראל".
מעיריית ירושלים נמסר בתגובה: "הטענות שעיריית ירושלים איננה אוכפת את חוקי הבנייה בעיר דוד משוללות כל יסוד. עיריית ירושלים ביצעה ומבצעת אכיפה באזור עיר דוד, כמו בכל רחבי העיר ירושלים".
yoelyya@gnail.com
* * *
'מקדש בלהבות' – הגרסה המלאה של סיפור החורבן
בליל תשעה באב, אחרי מגילת איכה, היה אהרן הורביץ חוזר הביתה ומספר לילדיו סיפורים ממדרשי החורבן. "הרגשתי שיש חסר בסיפור ההיסטורי. אפשר לקחת את יוסף בן מתתיהו, כמובן, אבל הוא בעייתי: הוא ארוך מדי, וגם יש לו בעיות של הטיות. אמרתי לעצמי שמישהו חייב לקחת את הסיפור ולקצר אותו". הורביץ החליט לפנות לד"ר גרשון בר כוכבא, שמוכר אמנם כמרצה חווייתי, אך הוא גם איש מחקר שאת הדוקטורט שלו בהיסטוריה צבאית עשה על מערכות מצור רומיות.
בר כוכבא כתב את הסיפור ההיסטורי והורביץ הוסיף לו את ההקשר הגיאוגרפי-ארכיאולוגי. העורך המדעי ד"ר אייל מירון הוסיף מודל משוחזר של העיר, "המעודכן ביותר בעולם", לפי החפירות הארכיאולוגיות האחרונות, "כך שיש כאן פריצת דרך מחקרית למרות שזה לא ספר מחקר". בספר מתוארים ממצאים חדשים, כמו בריכת השילוח של ימי הבית השני שנתגלתה לפני עשור בדרום עיר דוד. מוזכרות גם תעלות הניקוז שבהן מצאו המורדים מחסה, פעמון זהב קטן שנשמט אולי משולי מעילו של הכהן הגדול, וחותמת "זך לה'" (בתרגום מארמית), שהיוותה לפי אחת הסברות חותם כשרות על אחד ממרכיבי הקרבנות או המנחות והנסכים שהוקרבו במקדש. חידוש נוסף שעולה מהספר הוא שבעיר דוד, שיוחסה עד כה לתקופת בית ראשון, התגלו ממצאים המתוארכים לימי הבית השני.
הספר מנסה להביא את סיפור החורבן באופן מאוזן. "אנחנו לא מהאו"ם, אנחנו יהודים, אבל אנחנו יודעים שגם אצלנו היו פגמים". כך למשל מתוארות בצורה נרחבת מלחמות האחים שהובילו לחורבן. נספח מיוחד מיועד להבנת המבנה ודרך הלחימה של הצבא הרומי.
הספר ביסודו מושתת על דברי יוסף בן מתתיהו, תוך ניתוח המחקר המודרני באמצעות מקורות כתובים אחרים וממצאים ארכיאולוגיים. למרות זאת, מדרשי חז"ל מופיעים בספר "אבל הם מרחפים, הם לא מהווים את הנרטיב המרכזי". הורביץ מסביר כי חז"ל לא היו היסטוריונים ולא התיימרו להיות כאלה, "אם הם כתבו לנו משהו היסטורי הם לא התכוונו שנכתוב על פי זה ספר היסטוריה. הם רצו להדגיש את הממד הרוחני של המאורעות". הורביץ אומר כי זוהי גם תפיסתו של הרמב"ם ביחס למדרשי חז"ל. "בכלל, עד שאתה מדבר על סתירות בין המחקר למדרשים, תדבר על סתירות בין המדרשים עצמם". יחד עם זאת, הורביץ מציין כי המדרש הוא משמעותי ו"בלעדיו לא היינו מבינים שום דבר".
את הספר מלווים תמונות של הממצאים וציורים שממחישים את הכתוב בו, והוא מסתיים בתיאור המציאות שנוצרה עם חורבן המקדש וירושלים, המשמעות הלאומית של האובדן, ותחילת סגירתו של המעגל בהעתקת המנורה מקשת טיטוס לסמל המדינה.