הרשת ההודית NDTV פרסמה לפני כמה ימים תמונות שמראות הצבת משגר רקטות בלב אזור בנוי והפעלתו מרחוק. גם הכתב הצרפתי גלאגר פנוויק מהרשת FRANCE 24 תיעד שיגור רקטה בסמוך מאוד לבית מלון ולבניין של האו"ם.
ואילו ב‑BBC ובניו-יורק טיימס תהו אם הטענות שישראל ביצעה בעזה "ירי ללא הבחנה" נכונות, שכן כמות ההרוגים הגברים הייתה גבוהה בהרבה מזו של הנשים.
אל דאגה, התקשורת העולמית לא הפכה לציונית בן לילה, אבל כנראה שכאשר הם וחבריהם יוצאים מעזה, האינסטינקטים המקצועיים של העיתונאים הזרים חוזרים לפתע לפעול.
תאמרו: מה זה משנה עכשיו? הסיפור כבר אבוד, הפסדנו בקרב התקשורתי. אבל גישה זו בטעות יסודה, שכן ההסברה היא פעולה שיש לעשות לאורך זמן, ולא רק בעת משבר או כשפורצת מלחמה. בדיוק כמו שהצבא לא מתבטל במחנות שלו בין מערכה למערכה: הוא עורך אימונים לכל המסגרות שלו, והוא תוקף מטרות בזירות שונות, חלקן רחוקות מאוד.
לכן חשוב לא להתייאש ולהמשיך לפמפם בתקשורת הממוסדת וכמובן גם במדיה החדשה את העובדה שהדיווחים מעזה צונזרו בידי החמאס, יחד עם שאר המסרים שלנו. זה יועיל מעט למבצע הנוכחי, והרבה לוועדת החקירה של האו"ם, וכמובן למבצע הבא, שנדמה שהוא בלתי נמנע.
ולפי אותו היגיון יש לתקוף, כבר עכשיו, את ועדת החקירה החדשה של האו"ם ולא לחכות שהיא תפרסם את מסקנותיה הצפויות. אפשר למשל להביך את פרופ' ויליאם שאבאס, יו"ר הוועדה, שהתבטא בעבר נגד ישראל בכמה הזדמנויות ואת הצביעות של הארגון שלא טורח לחקור את הזוועת במקומות כמו סוריה ועיראק. קמפיין הסברה שיקעקע את סמכותה של הוועדה יכול להתבסס בין השאר על מאמרים לעיתוני העולם, מכתבים למערכת, ממים, קריקטורות ותיעוד – עדיף מצולם – של דברי שאבאס. אין טעם לחכות עד שהגולדסטון החדש יבין את טעותו ויתחרט, כמו קודמו, באיחור.
האם אפשר להיות רגועים ולהניח שאיפשהו, בין מאות אלפי עובדי הממשלה המסורים, נמצאת יחידת הסברה – אולי סודית – שעושה את הפעולות הללו ברגעים אלה ממש?