שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר, בהסכמת חבריו השופט נועם סולברג והשופט יצחק עמית, דחו השבוע את עתירת בני משפחותיהם של שלושת חברי החוליה מחברון האחראים לחטיפתם ולרציחתם של שלושת הנערים בגוש עציון. שני הרוצחים, עמאר אבו עיישא ומרואן קווסמה, טרם נתפסו. אך מי שהניח את התשתית הארגונית לחטיפה, חוסאם קווסמה, נעצר במהלך מבצע 'צוק איתן' ובחקירתו בשב"כ קשר את השניים לחטיפה ולרצח.
לפני עשר שנים הפסיק צה"ל את מדיניות הריסת בתי מחבלים שהייתה נהוגה עד אז. צוות חשיבה בראשות מי שהיה אז מפקד חיל התקשור, האלוף אודי שני, קבע במסורת משחקי המילים שהיו נהוגים בצבא ערב מלחמת לבנון השנייה כי "צה"ל במדינה יהודית דמוקרטית איננו יכול להלך על סף החוקיות ועל אחת כמה וכמה על סף הלגיטימיות". הריסת הבתים מעוגנת בחוקי החירום הישראליים ובדין הבינלאומי, ולכן הצוות נדרש גם לחיזוק פרגמטי יותר וקבע כי ההרתעה מהריסת הבתים כמעט אינה מושגת. ראשי מערכת הביטחון של שלהי שנת 2014 יתקשו לחזור על אותה קביעה, אחרי שאחד ההישגים הבודדים של המערכה הקשה בעזה שצה"ל מצליח להציג לציבור הוא הרתעה באמצעות הפצצת בתיהם הריקים של דרגי הפיקוד של החמאס.
סימן נוסף לשיקומה של ההרתעה על ידי הריסת בתים בעשור שחלף הוא התנהלותם של כוחות הביטחון מיד לאחר מציאת גופותיהם של שלושת הנערים. בפשיטה על בתי שני הרוצחים מתוך שלושת חברי חוליית המחבלים דאג הצבא לבצע הריסה בפועל. באמתלה של צורך מבצעי - חשש מקירות כפולים שבהם מסתתרים קווסמה ואבו עיישה כשהם חמושים ומסוכנים - פוצץ הצבא את קירות הדירות שבהן התגוררו השניים. שופטי העליון אמנם קבעו בפסק הדין השבוע כי באי כוחם של משפחות המחבלים לא הניחו בפניהם תשתית ראייתית שאכן פיצוץ הקירות היה צעד ענישתי ולא צורך מבצעי, אבל העניין הוא בבחינת סוד גלוי.
מכל מקום, צה"ל ביקש לסיים את מלאכת ההריסה, להסיר באופן מבוקר את מה שניתן בדירות הרוצחים הממוקמות בבנייני דירות מבלי לפגוע בדירות השכנות, ולפוצץ עד היסוד את הבית צמוד הקרקע של חוסאן קווסמה. בין הנימוקים שהציגו באי הכוח של משפחות המחבלים לבג"ץ כדי למנוע את ההריסות הצפויות היה גם הנימוק של אכיפה מפלה. בהמשך לרטוריקה התקשורתית שיצרה לאחרונה סימטריה בין ההסתה והאלימות הערבית לזו היהודית, טענו משפחות המחבלים כי הצבא מבקש להפעיל את סמכותו להרס בתים באופן מפלה: "וזאת, בין היתר, משום שלא הורה על הריסת ביתם של החשודים ברצח הנער מוחמד אבו ח'דיר, חרף העובדה כי חשודים אלו הודו ועל אף שאחד מהם מתגורר בשטח C". בדיון בבית המשפט האריכו עורכי הדין בתיאור מעשי הסתה ואלימות נגד ערבים וטענו כי "לנוכח מעשים אלו קשה להצביע על שונות רלוונטית בין חלקים מבני החברה היהודית לבין חלקים מבני החברה הערבית בכל הקשור לצורך בהרתעה".
רטוריקת "הקיצוניים שלהם והקיצוניים שלנו" לא עבדה בבית המשפט. "אכן, לא ניתן לכחד כי התרבו מעשי ההסתה והאלימות בחברה היהודית כנגד ערבים, ועל כך יש להצר ולפעול ביד חזקה כנגד תופעות אלה", כתב השופט דנציגר בפסק הדין, "אך ההשוואה אינה במקומה, באשר האמצעי של הריסת בתים בשטחים אינו ננקט במקרים של מעשי הסתה לאלימות, אלא במקרים קשים במיוחד של מעשי רצח. לא נעלם מעיניי המקרה מעורר החלחלה של רצח הנער מוחמד אבו ח'דיר, מקרה שזעזע את אמות הסיפים בארצנו וזכה לגינוי מקיר אל קיר, אך מדובר במקרה חריג שבחריגים. לכן, דומני כי אין מקום לסימטריה המלאכותית הנטענת על ידי העותרים בתמיכה לטענתם לאכיפה מפלה".
מבוקש: חוסם כבישים
לא רק לדפני ליף ולפעילי המחאה החברתית, לפעמים התביעה המשטרתית חוזרת בה מכתבי אישום גם כשמדובר בפעילי ימין. בחור מישיבה ציונית בירושלים השתתף לפני מספר חודשים בהפגנה סוערת במחאה על ההחלטה לשחרר מחבלים. הוא נעצר ובתוך זמן קצר הגישה נגדו מחלקת התביעות של משטרת ירושלים כתב אישום. כדרכה תמציתי, עילג ומגוחך. על פי כתב האישום, בעת ההפגנה הבחין אחד השוטרים בצעיר כשהוא קורא לעבר המפגינים: "בואו, אל תפחדו מהם, תרדו לאמצע הכביש". התובע המשטרתי ייחס לו עבירה של הפרעה לשוטר "בעת מילוי תפקידו וביחס למילוי תפקידו", ספק מפצל עבירה אחת לשתיים, ספק מנסה את כוחו בתיאור גדוש יותר של עבירה אחת. התביעה הודיעה כי תדרוש לא פחות ממאסר בפועל אם המפגין הצעיר, ללא כל עבר פלילי, יורשע.
מעט מפוחד מגודל המעמד ומלווה בעו"ד עדי קידר מ'חננו', התייצב הצעיר לפני מספר שבועות להקראת כתב האישום נגדו באולמו של שופט בית משפט השלום בירושלים אביטל חן. שם, בלי קשר לסיכוי הסביר של התביעה לצאת מבית המשפט כשידיה על ראשה ובשם חופש הביטוי, נישא הנאום הבא: "חופש הביטוי הוא אחד הערכים הכי חשובים במדינת ישראל", הצהיר התובע, "אך עם זאת גם לחופש הביטוי יש גבולות. לקרוא לאנשים לרדת מהמדרכה לכביש ולחסום כביש זו חצייה של אחד הגבולות. עם זאת, אני לוקח בחשבון שמן הסתם הנאשם היה במצב של להט יצרים, ומדובר בבחור צעיר ללא עבר פלילי, ולכן נבקש לחזור בנו מהאישום".
הפתעה בכביש
כתב אישום מיותר לא פחות הוגש נגד נהג שדרס למוות הולכת רגל בשעות בוקר מוקדמות בכביש מהיר ביציאה מתל אביב. פרקליטות מחוז תל אביב האשימה אותו בגרימת מוות ברשלנות, וגררה אותו לבית המשפט כשהיא מעמיסה על שכמו הליך פלילי שבסופו ענישה מקובלת של יותר משנת מאסר בפועל, ושעלותו יכולה לנסוק בקלות הרבה מעל למאה אלף שקלים.
הנהג לא היה שתוי. הוא נסע במהירות המותרת, לא סימס ואפילו לא דיבר בנייד. אשמתו, ככל שהייתה כזו, הייתה תגובה איטית מדי להימצאותה של הולכת רגל במיקום שקשה להעלות על הדעת. הנהג נסע בכביש משוקע, מין מנהרה בכביש המהיר סמוך למחלף לה-גוארדיה. על שני צדי הכביש סוגרות חומות בטון בגובה של יותר משלושה מטרים וחצי, המסכלות כל אפשרות של הולך רגל לרדת אל תוך הכביש המשוקע. בין צדי החומה ובין הכביש אין מדרכות או שוליים משמעותיים באופן שהולך רגל יכול להתקדם אל עומק הכביש. האישה הפתיעה אותו כשבעים מטרים בתוך אותו מסלול הסגור להולכי רגל. מצלמות האבטחה במקום תיעדו את האישה דקות לפני התאונה הקטלנית כשהיא פוסעת במרכז הכביש, מכוניות חולפות לצדה, הליכתה מתנדנדת והיא חוזרת על עקבותיה במעגל. ככל הנראה רק בזכות דלילות התנועה בשעה המוקדמת, תושייה גדולה של כמה נהגים ולא מעט מזל, לא נדרסה האישה כבר אז והצליחה להתקדם אל עומק הכביש השקוע. בדיקה טקסולוגית שנלקחה ממנה לאחר המוות מצאה בגופה כמויות גדולות במיוחד של סמים, וחקירת המשטרה העלתה כי מדובר בנרקומנית שסבלה מליקוי שכלי קשה, כזה אשר אילץ לקבוע לה אפוטרופוס.
"רמת הציפיות לנוכחות הולכי רגל בכביש, בפרט בעומק השיקוע במקום בו אירעה התאונה – קלושה", כתב שופט בית משפט השלום בתל אביב אהרון האוזרמן, שזיכה השבוע את הנהג. "נהג סביר אינו צריך לצפות נסיבות כה בלתי צפויות כאשר אין לקיומן כל סימן מקדים. נהג צריך לצפות אפשרות של פגיעה בהולך רגל, אך זאת כאשר יש בנסיבות הסובבות אותו כדי להצביע על אפשרות כזו".
אבל הבוחן במשטרת התנועה ערך מספר תצפיות, שמהן עלה שבהנחה שהאישה הלכה במרכז הכביש, לנהג היה די זמן תיאורטי לבלום או לכל הפחות להתחמק מפגיעה. זה הספיק כדי להגיש כתב אישום. כשנשאל על ידי הסנגור האם ייתכן שהאישה התפרצה פתאום אל אמצע הכביש הוא הפטיר: "הכול יכול להיות".
גבר, שלם מזונות
לא פשוט להיות יהודי. קשה במיוחד להיות גבר גרוש יהודי. האימוץ הסלקטיבי של הדין העברי בדין האישי הישראלי נטל בשם השוויון מהגבר היהודי הגרוש את כל זכויות היתר שלו, והותיר לו רק את החובה הלא שוויונית – לספק את צורכיהם של ילדיו הקטנים. כך שחלק הארי של מזונות הילדים מוטל על שכמו, בעוד שגרושתו פטורה מהם, ללא תלות בגובהה הכנסתה.
שני אזרחי ישראל חסרי דת שנמצאים בהליכי גירושין הגיעו אל אולמה של השופטת אורית בן דוד-ליבל מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. האישה טענה בבית המשפט שאף על פי שאינם יהודים, מכיוון שהם מנהלים אורח חיים יהודי, בעלה, כדרך גברים יהודיים, צריך לשאת לבדו בעול צורכי הילדים. השופטת התקשתה לקבל את הטענה. "לו היה המצב הפוך, והנתבע היה יהודי אשר בוחר להתנער מחובותיו הדתיים, כלום גם אז היה משתנה מקור החיוב שלו במזונות?" שאלה השופטת.