בתחילת השבוע שב מציריך האתלט דונלד סנפורד, כשהוא עונד על צווארו את מדליית הארד הטרייה שבה זכה – מדליה ראשונה לאצן ישראלי באליפות אירופה באתלטיקה.
האזרחות הישראלית של סנפורד, שמאפשרת לו לייצג את המדינה בתחרויות, נולדה דווקא בכנסייה אמריקנית, שבה נשא לאישה כדורסלנית יהודייה בת קיבוץ. למרות זאת, ככל הידוע, איש מארגון להב"ה לא הגיע לנתב"ג כדי לקדם את פניו בקריאות נגד התבוללות, ואיש לא דרש להחזיר את המדליה, או לפחות למחוק אותה מרשימת ההישגים הדלילה של האתלטיקה הישראלית.
ביום שבו נחת סנפורד בארץ היו אנשי להב"ה עסוקים בחתונה מעורבת אחרת, זאת של בני הזוג האלמוניים מחמוד מנסור ומורל מלכה. צילום של הזמנה לחתונה שפורסם ברשת החברתית הוליד סערה תקשורתית ופוליטית, הפגנות והפגנות נגד, שיח אלים מול שיח צבוע, ובעיקר געגועים לאיזה טיל אחד או שניים מעזה שיחליפו בחזרה את הכותרות הראשיות. במובנים מסוימים, דווקא הישראליות של סנפורד והמדליה שלו מסוכנות לעם היהודי יותר מאשר נישואיה של איזו אלמונית. התמקדות המאבק בהתבוללות דווקא במשפחת מנסור מוכיחה שלושה דברים: א. לקבל מדליה זה נחמד. ג. השם מחמוד מחולל מהומות יותר מהשם דונלד. ג. שום דבר לא קורה עד שהוא קורה בפייסבוק.
ניני נגד זילבר 2
מכיוון שאני רואה את עצמי כחלק מרוב דומם שמתנגד לנישואי תערובת כשם שהוא מתנגד לבריונות ולחוכמה על חלשים וחלשות, אין לי עניין להצטרף לפולמוס החתונה הנוכחי שהגיח משומקום ויוביל לשומקום. יחד עם זאת, הופתעתי לראות את השורה הפותחת בהזמנתם של מחמוד ומורל, ציטוט שלא נלקח מפסוק בתנ"ך ואפילו לא מהקוראן, אלא דווקא משיר ישראלי ידוע. השורה היא: "ואיך שלא אפנה לראות תמיד איתך ארצה להיות". רואה אחינועם? אפשר לעצבן את הימין גם בלי להחרים את אריאל זילבר.
אם פעילי להב"ה היו ניחנים בידע מוזיקלי נרחב ובחוש הומור מפותח, הם היו יכולים לסגור את המעגל בציטוטים מצמד שיריה של אחינועם ניני. "בואי כלה, בואי כלה, בואי", שרה הזמרת בלהיט הידוע "הוא". אלא שבשיר התגובה הפחות מוכר "היא" נותנת הכלה את תשובתה החד משמעית: "אני לא אבוא, לא אבוא, לא אבוא".
תנו קרדיט
מי שנוהג לצפות בערוצי טלוויזיה מסוימים, בעיקר בחודשים האחרונים, עד בוודאי לתהליך השחיקה ואובדן הערכים שעובר עלינו. קשה שלא לחוש זעם וייאוש כאשר מן המסך ניבטים אלינו זרעי פורענות גדולה המאיימת על עתידנו כעם וכחברה. ואני שואל: עד מתי? כמה זמן עוד נחיה כאן בעוד הממסד דורך ודורס ברגל גסה את סלע קיומנו? כן, חברת יס (ולמיטב ידיעתי גם הוט), אני מתכוון אליכם ולהרגל הנפסד שלכם לשדר קדימונים רעשניים באמצע כותרות סיום של סרטים.
מישהו צריך לומר את המובן מאליו: כותרות הסיום, בדומה לכותרות הפתיחה, הן חלק בלתי נפרד מיצירת האמנות הקולנועית או הטלוויזיונית, העלילתית או הדוקומנטרית. בעולם מתוקן, שמכבד את היצירה התרבותית, כל צופה היה טורח לשבת מול המסך מהפריים הראשון ועד לאחרון, כולל הלוגו המכוער של אחרון הספונסרים. אבל אני לא טהרן עד כדי כך. בתוך עמי אנוכי יושב, וידוע לי שבבתי הקולנוע נפתחות הדלתות עוד לפני שלב הקרדיטים, ושלרוב הצופים חשוב יותר לצאת אל החניון במהירות מאשר לדעת מי הם המפיקים, מלחין הפסקול ומעצבי התפאורה והתלבושות. כל עוד הסדרן מאפשר לי לצפות בשקט בשמותיהם של השחקנים, אין לי בעיה עם אלה שעוזבים לפניי. כזה אני, ליברל.
גם מול המסך הקטן, הצלחתי להתרגל לרוב ההפרעות שליוו במשך שנים את שידור הסרטים, ובעיקר את סיומם: הלוגו של הערוץ, כתוביות המידע וכיווץ מסך הקרדיטים לטובת קידומה המי-יודע-כמה של איזושהי סדרה חדשה. אלא שכיום, הגורם המשדר כבר לא מסתפק ברצף האימאז'ים אלא משדר קדימונים שלמים כולל סאונד, לרוב סאונד חזק מדי, שלא רק מפריע לנעימת הסיום אלא גם הורס את כל האווירה שאליה הוביל יוצר הסרט את הצופים. יש בכך חוסר התייחסות וחוסר כבוד לתוכן המשודר, וזה כבר מזכיר לי תקופות אפלות. למשל, את התקופה שבה השתמשו בקריין כדי לקדם את התוכנית הבאה ולהפריע לסיומה של הנוכחית. הו, האימה.
יותר מעצם ההפרעה, מפריעה לי הגרגרנות של הגורם המשדר. אינספור קדימונים משודרים בין הסרטים, בתדירות שלא הייתה מביישת תעמולת בחירות של ארתור פינקלשטיין. אבל לחברות הכבלים והלוויין זה לא מספיק, והן מתאמצות ללכוד את הצופה לפני שחלילה יקום מכורסתו ויברח מן המסך. יש בכך היגיון עסקי, אבל הדרך מבאסת. הסירו קדימוניכם הטמאים מתוך היצירה הקולנועית, הסירו! אה, ותודה על כל הסרטים המצוינים.
פינת הפסקת האש
"אסיים במילותיו של הנביא ישעיהו: תַּחַת הַנְּחֹשֶׁת אָבִיא זָהָב וְתַחַת הַבַּרְזֶל אָבִיא כֶסֶף. לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ".
(מתוך נאומו של שמעון פרס בטקס החתימה על הסכם קהיר, הסכם שכלל את העברת עזה לשליטה פלשתינית. אייר התשנ"ד).