נפרדים. דידי דיקשטיין
נפרדים. דידי דיקשטייןחזקי עזרא

יתומים', yes דוקו, בימוי והפקה: אורית רונאל, 60 דקות, ישראל

יום שישי בצהריים, י"ז באב תשס"ב. משפחת דיקשטיין נוסעת להתארח בשבת אצל קרובי משפחה שמתגוררים ביישוב מעון שבדרום הר חברון. סמוך לצומת זיף אורבים להם שני מחבלים (שכבר הספיקו לרצוח, דקות קודם לכן, את סמ"ר אלעזר ליבוביץ הי"ד) ופותחים באש תופת על הרכב המשפחתי.

האם חנה (44) ובנה שובאל (9) הי"ד נרצחים במכת האש הראשונה. אב המשפחה, הרב יוסף דיקשטיין, נפגע מן הירי ומחלץ את עצמו מן הרכב לאחר מטרים בודדים. מחבל נוסף שמגיח מן העבר השני של הכביש מאתר את האב הפצוע והורג אותו מול עיני ילדיו. חמשת הילדים ההמומים שנותרו ברכב, חלקם פצועים קל ובינוני, מזעיקים את כוחות ההצלה ומפונים לבית החולים, שם ממתינים להם שלושת בני המשפחה הנוספים שלא היו עמם באותה נסיעה גורלית.

הסרט 'יתומים', העוסק בסיפורה הטראגי של משפחת דיקשטיין, מעניק לצופה נקודת מבט שונה על השכול. בני המשפחה נחשפים לראשונה מול המצלמות ומשחזרים, לעתים בקור רוח, את הפיגוע הנורא ההוא, שהותיר אותם ברגע אחד יתומים מאב ומאם.

מלבד העדות האותנטית של כל אחד מיושבי הרכב נחשפת קלטת מצמררת המתעדת חלק מן הרצח, והיא מצליחה לעורר במשפחה טראומה נוספת ולטרוף מחדש את הקלפים. בתוך מערבולת הכאב האינסופית עולה דמותה הייחודית של משפחת דיקשטיין, אשר מנסה לאחות את השברים באמצעות טיפול פסיכולוגי משותף ומצליחה להביט לאחור באומץ ובלי מורא.

אחת הסצנות הקשות בסרט - שהופיעה גם בתשדירי הפרומו ולא בכדי - חושפת פער ניכר, דתי ואידיאולוגי, בין האחים הבוגרים, או אם תרצו בין אלו שחוו את הזוועה ומוכנים לשתף אותה עם העולם, ובין הילדים הנותרים שנחסכה מהם תמונת המוות. הרצון לדבר בפתיחות על מה שקרה ולהנציח כך את זכר הוריהם ואחיהם הקטן מעורר בצופה רגשות עזים של חמלה ועצב, ומותיר מנגד אצל חלק מן האחים טעם מריר.

"אני לא יכול לשמוע את התיאורים האלו על איך שאמא מתה. כולי צמרמורת מלשמוע את זה. אני לא יכול", אומר צבי יהודה לאחותו איילת. היא מצִדה מנסה להסביר שהדחף לתאר לפרטים את הדקות האחרונות בחייהם של ההורים עוזר לה להתמודד עם התמונות שלא מפסיקות לרדוף אותה יום ולילה. "לך יש בחירה אם לשמוע או לא", היא משיבה לו בכנות, "אבל למי שהיה שם ברכב לא הייתה בחירה".

הדיאלוג בין האחים מול המצלמה מכניס את הצופה דרך הדלת הקדמית של השכול, אבל גם מעניק לו הצצה חטופה אל החצר האחורית. זו שמתמודדת עם ספקות גדולים באמונה, עם פחד עמום שמתלווה כמו צל ועם תחושה מוזרה שהטרגדיות הללו הן חלק עיקרי ממלחמת הקיום שלנו כאן בארץ. מלחמה שעדיין לא הסתיימה.