התחלה: נולד לפני 37 שנים בקיבוץ מעלה גלבוע. כילד בן שש עבר עם משפחתו לקיבוץ כפר עציון, ומאז הוא מחובר בכל נימי נפשו לאזור. הבכור מבין שמונה אחים ואחיות.
הורים: האב שלמה (60), חבר קיבוץ כפר עציון ועובד חברת קל-גב. האם שפרה (58) מנהלת חשבונות בישיבת אור תורה סטון באפרת. "ההורים שלי קיבוצניקים אמיתיים".
ילדות: מעיד שלא היו גבעה, ואדי, הר או מעיין בכל אזור גוש עציון שלא ביקר בהם בילדותו. ילד של טבע. "כבר כילד נהניתי לטייל".
לטיול יצאנו: ברזומה כמה וכמה "טיולים מטורפים", כהגדרתו. בגיל 16 צעד בלילה לבדו עד לים המלח. את המסלול מגוש עציון לירושלים גמא עם חברים לא מעט פעמים.
כדורסל: מגיל צעיר אהב ספורט ובעיקר את ענף הכדורסל. בשנות היסודי נשא בתפקיד המכובד של קפטן נבחרת קבוצת הכדורסל אליצור גוש עציון. כיום, למרות הניסיון המקצועי והיותו מתנשא לגובה 1.90 מטר, אינו משחק כדורסל. "לצערי, אין לי זמן לזה".
היסטוריה: כבר בתור ילד המקצועות המועדפים היו תנ"ך והיסטוריה. "כל מה שקשור לארץ ישראל ולהיסטוריה של עם ישראל". כנער קרא ספרים רבים בנושא. "לשמחתי, הנושאים הללו הפכו לתחום העניין המשמעותי בחיי".
תיכון: שנתיים בישיבה התיכונית קריית ארבע ועוד שנתיים בתיכון הדתי בשדה אליהו. משפחת מילוא הייתה המשפחה המאמצת. "משפחה ערכית בצורה בלתי רגילה".
שנת שירות: עם סיום לימודי התיכון פנה לשנת שירות כמדריך טיולים בבית ספר שדה כפר עציון. "התפיסה שהובילה הייתה לתרום עוד שנה מעבר לתרומה בצבא, וגם להגיע לצבא יותר בוגר ומוכן". נהנה מכל רגע. "זו עבודה מאוד קשה ודורשת, אבל גם שנה משמעותית".
צבא: סיירת צנחנים. נלחם במלחמת לבנון. הזיכרון הקשה והבולט מאז הוא קרב עם מחבלים בעומק לבנון. באותו קרב איבד שלושה חברים. "בגיל כל כך צעיר אתה רואה חברים קרובים שלך נהרגים לידך, ואתה שואל את עצמך: למה הם ולא אני?!".
חוויה מכוננת: "המלחמה הייתה בשבילי אירוע מטלטל. זה הפך את החיים ליותר משמעותיים. להשתתף בקרב, לראות את המוות קרוב קרוב, זו חוויה לא פשוטה שמחייבת אותך לחשוב על מהות החיים".
מדריך: לאחר השחרור, בגיל 22, חזר לעבוד בבית ספר שדה בתור מדריך טיולים. "הגעתי בוגר יותר, עם אחריות גדולה יותר".
טיול שחרור: כשכל החבר'ה נסעו לטיול בחו"ל, בחר לטייל לאורכה ולרוחבה של הארץ. "לא התחשק לי לנסוע לטיול בעולם, אלא לטייל ולהדריך בארץ. גם עצבן אותי שכולם עושים אותו דבר כמו עדר".
ניהול: החל ללמוד באוניברסיטת בר-אילן לתואר ראשון, וכשהוא בסך הכול בן 24 קיבל הצעה לנהל את בית ספר שדה כפר עציון. למרות האתגר העצום, לקח את מושכות הניהול בשתי ידיו.
אתגר: תחילת הניהול הייתה בתקופה לא פשוטה מבחינה ביטחונית. "זה היה בזמן חומת מגן, בשפל ביטחוני שהאזור הגיע אליו". היה מסוכן לטייל באזור. "המצב הגיע לידי אבסורד, שאפילו לערוך טיול לאלון הבודד לא אישרו". אז הוא הדריך בעיקר מחוץ לאזור גוש עציון.
לבנות מאפס: "המצב היה קטסטרופלי. זה חייב המון עבודה, להחזיר את האמון של האנשים בגוש עציון". המצב נרגע רק לאחר שנתיים. "המציאות חזרה לשגרה מבחינה ביטחונית, אבל לקח עוד הרבה מאוד זמן לשכנע אנשים שאפשר לבוא לגוש עציון ולטייל בבטחה".
בואו לטייל: התחיל לעבוד עם תקציב אפס. "לא היה כסף אפילו לפרסם מודעה בעיתון, אז היינו מצלמים מודעות במכונת צילום ובני הנוער של כפר עציון היו מחלקים את הפליירים בלילות על רכבים".
על המפה: במשך הזמן הצליח, יחד עם רבים וטובים, להפוך את הגלגל ולשכנע את האנשים להאמין במקום. "כיום יש 600,000 אלף מבקרים בגוש עציון בשנה ומאות אנשים שמתפרנסים מזה. משפחה ישראלית שחושבת איפה לטייל, מעלה את הגוש כאופציה. אנחנו על המפה".
באהבה ננצח: המטרה היא שכל עם ישראל ירגיש חיבור וקשר לגוש עציון. "גם את אלו שמדברים בשלילה על הגוש נקבל בזרועות פתוחות. אנחנו לא תובעים דיבה את מי שמשמיץ, אלא באים לכל אחד בסבלנות ובאהבה".
מהפך עיתונאי: בתחילת הדרך הגיע עיתונאי מ'ידיעות אחרונות' לעשות כתבה על סיפור הל"ה. "כל הדרך הוא תקף: 'מה אנחנו צריכים את הגוש? הכי טוב אם היינו חיים במדינה קטנה בתוך הקו הירוק'. הדגשתי לו שאנחנו לא מתעסקים בפוליטיקה אלא בשורשים שלנו". לאחר יום שלם של טיול היסטורי ברחבי גוש עציון המעשה הציוני, כך מסתבר, חדר ללב העיתונאי ומאז הוא מקפיד להגיע לביקור מדי שנה. "התפקיד שלנו הוא לנטרל את הגישה השלילית לאזור ושכל אדם ירגיש שגוש עציון הוא חלק מהחיים שלנו כעם".
אקדמיה: תואר ראשון בלימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה. תואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת בר-אילן. "למדתי תואר ראשון שני במקביל לניהול בית ספר שדה".
החצי השני: רחלי (36) לבית גריידין, עורכת דין. לפני שלוש וחצי שנים נישאו, בגיל 34. "בגיל 22 עדיין לא רציתי להתחתן, לא מיהרתי לשום מקום. מצאתי את החצי השני בגיל 34".
צאצא: הילד עומר בן השנתיים מוכרז באופן רשמי כיורש העצר. "חכו, חכו, אתם עוד תשמעו עליו".
קטמון הערבית: בשנים האחרונות מתגורר בקטמון הערבית, שכונה בעלת בתים ישנים מאוד שננטשו במלחמת השחרור, בבית שזכה לכינוי "בית התריסים הירוקים". הבית שימש עמדה ירדנית בקרב סן סימון וממוקם בנקודה הגבוהה בקטמון. "אוהב את המקום ואת האווירה המיוחדת. נהנה מהעובדה שיש לבית מורשת מפוארת".
כפר עציון: הרבה מעבר למקום עבודה. "זו שליחות. מעניק משמעות ערכית לחיים שלי".
הנערים החטופים: לאחר חיפושים נרחבים של הצבא אחרי שלושת החטופים, עדיין לא נראה קצה חוט שיצביע על מיקומם. לאור זאת, קבוצה של מדריכים מבית הספר שדה כפר עציון הציעה לצבא סיוע מתוך היכרות של השטח. הצבא, למרבה הפלא, נעתר מיד לבקשה.
גופות הנערים: לאחר ניתוח המפות התפרסו המתנדבים בשטח וביום השני לחיפושים, בעקבות שיח חשוד, נמצאו גופות שלושת הנערים. התחושה הייתה מורכבת: "מצד אחד, הסוף הוא טרגי והילדים מתים. מצד שני, זו הקלה עצומה שהם נמצאו והובאו לקבורה בקבר ישראל".
אם זה לא היה המסלול: שאלה שהתחבט בה הרבה פעמים. "יכולתי למצוא את עצמי בקלות גם חקלאי או עורך דין, קשה לדעת". אבל בכל שנה שחולפת הרגיש "יותר ויותר מרוצה, כי בעצם מה שאני רוצה לעשות - אני עושה".
ובמגרש הביתי:
על הבוקר: קם ב‑6:30 ויוצא לעבודה. חוזר הביתה בסביבות שמונה בערב ואז ממשיך לעבוד מהבית.
דיסק ברכב: המוזיקה אהובה היא של אריק איינשטיין וחווה אלברשטיין.
שבת: גם בשבת הוא מנצל את הזמן לטייל, והרבה. בעיקר צועדים ברחבי העיר העתיקה ובשכונות בירושלים.
עתים לתורה: "מעת לעת".
אוכל: בעבודות במטבח הביתי הוא שותף אמיתי, "אני יודע לבשל ולאפות". לכשעצמו, אינו בררן באוכל ולא אנין טעם.
אחזקת הבית: כאמור, נהנה מהעבודה במטבח. מבשל להנאתו ולהנאת הסובבים: בשר, אורז, מרק. שותף גם בניקיון הבית.
מפחיד: "אני לא מתעסק בפחדים". מאמין ב"תחשוב טוב יהיה טוב".
דמות מופת: נדב מילוא ז"ל, בן המשפחה המאמצת בלימודיו בשדה אליהו. "מהרגע שנהרג ועד היום לא פגשתי מישהו עם תכונות נאצלות כמו שלו".
פנאי: כשיש רגע פנוי כמובן, מטייל. "נהנה בעיקר לעשות זאת עם רעייתי האהובה".
משאלה: שלא יהיו עוד מלחמות, אמן.
כשתהיה גדול: "אעשה את מה שאני עושה עכשיו".
rivki@besheva.co.il