ימים ספורים לפני שלוחם גולני בן וענונו (19) נהרג במבצע בעזה, התעניין אחד מחבריו בשלומו דרך הווטסאפ: "הלוואי ולא תיכנסו לעזה ותחזרו הביתה בשלום", כתב החבר.
בתגובה הבהיר בן שהוא וחבריו "כבר מתים להיכנס", כלשונו. "מה שיהיה יהיה. ה' איתנו", השיב בנחרצות כשהוא מלא רוח קרב. כמה ימים אחר כך, במהלך הלחימה בשכונת סג'עייה בפאתי עזה, נורה הנגמ"ש שבו ישב יחד עם לוחמים נוספים על ידי טיל נגד טנקים. הפיצוץ הגדול לא הותיר סיכוי והחיילים יושבי הנגמ"ש - וביניהם בן - נהרגו.
עם היוודע דבר נפילתו התכנסו חברי כיתתו ההמומים מהתיכון הדתי אמי"ת י' באשדוד וניסו לעכל יחד את הבשורה המרה. במשך שעות ישבו מחובקים ומיררו בבכי. החברים סירבו לקבל את העובדה שחברם האהוב איננו. מחנכת הכיתה, חני בן אבו (27), שחינכה את בן וחבריו במשך שלוש שנים, מתארת כאב עצום: "אין ספק שמדובר במכה קשה. זו אבדה גדולה לחברים שלו מהכיתה", היא נאנחת, ומציינת כי גם מעגלים חברתיים רחבים בהרבה ספגו עם נפילתו מכה כואבת: "אשדוד זה כמו משפחה. כל תלמידי בית הספר שהכירו אותו באופן אישי ואלו ששמעו עליו דרך אחים או חברים, קיבלו את הבשורה הזאת בכאב ובבכי".
מורה שהיא אחות גדולה
שלוש שנים חינכה בן אבו את הכיתה של בן וענונו הי"ד, והקשר עם תלמידיה נמשך גם לאחר שסיימו את בית הספר ופרחו מהקן. "התחלתי לחנך אותם כשהייתי בת 22, והפכתי להיות כמו אחות גדולה שלהם. אנחנו כמו משפחה. במהלך כל המבצע ידעתי שארבעה תלמידים שלי לוקחים חלק בלחימה בעזה. המחשבה שהם שם לא עזבה אותי כל היום. לא תפקדתי, לא הצלחתי לישון בלילות מרוב דאגה", היא מספרת בשקט. "כשהודיעו לי שבן נהרג זה הִכה בי כל כך חזק, שפשוט לא יכולתי לנשום. הרגשתי את זה פיזית, זה שיתק אותי".
בן אבו מוסיפה כי לאוהביו ומוקירי זכרו של בן יש מעט נחמה בידיעה שהגשים את ייעודו כלוחם קרבי שמגן על מדינת ישראל, ובפרט על תושבי אשדוד. "הוא היה 'מורעל' צבא. הוא ממש אהב את המדינה וזה בדיוק מה שהוא שאף לעשות. להיות לוחם בגולני ועוד להיכנס לעזה - זו הייתה פסגת השאיפות שלו. המחשבה שהרגעים האחרונים שלו ונפילתו היו מלאי משמעות קצת מנחמת".
במהלך כיתה י"א, מספרת בן אבו, הגיע בן להחלטה שכנגד כל הסיכויים הוא יתגייס לצה"ל ויעשה שירות משמעותי. כמחנכת ראתה את התהליך הפנימי והחיצוני שעבר לשם כך. "בן בנה את עצמו, גיבש דרך ואמונה והציב לעצמו מטרה - להתגייס לצבא ולעשות את זה הכי טוב שאפשר. כתלמיד שביעית הוא שקל יותר ממאה קילו, ובכוח רצון מטורף הוא הצליח להשיל מעצמו ארבעים קילוגרמים בתוך זמן לא ארוך", היא אומרת בהערכה. "הוא השקיע בשביל זה שעות של אימונים. לקראת הגיוס הוא התאמן בחדר כושר, שמר על תזונה נכונה. הוא היה נחוש, הוא ראה בשירות משמעותי ערך והצליח לפתח כושר גופני מעולה עד כדי כך שעבר את הגיבוש בסיירת דובדבן. איזו רצינות ונחישות היו לו, לא ייאמן". שמונה חודשים בלבד הספיק בן לשרת בצה"ל, ובסיום מסלול הטירונות אפילו זכה בתעודת הצטיינות. "כששמעתי על כך כתבתי לו בווטסאפ מברוק על ההצטיינות, וקבענו להיפגש כל הכיתה בעוד חודש. ובאמת, נפגשנו כל הכיתה אחרי חודש, בלוויה שלו", קולה נשנק.
"יותר מזה, בן לא היה אמור להיכנס בכלל לעזה. הפלוגה שלו לא נכנסה, אבל הוא התעקש להיכנס והודיע למפקד 'אני נכנס ויהי מה'. לצערנו, הנגמ"ש שבו הוא נכנס נפגע והוא נהרג".
בעוד כשבועיים תיפתח שנת הלימודים, ובן אבו מספרת כי בימים אלה עמל צוות בית הספר על בניית תוכנית חינוכית מיוחדת לתלמידים בעקבות אירועי הקיץ האחרון. "החופש הגדול הזה היה לכולנו, ובפרט לתלמידים הצעירים, חופש של מלחמה, מורכב ולא פשוט. באשדוד הם חוו ריצה לחדרי ביטחון, לחץ יומיומי וגם אובדן של בוגר. לכן החלטנו להכין מערכי שיעורים שיעזרו להם להתמודד עם המציאות הזאת, פעילות של הפוגה והבעת רגשות. עוד החלטנו שהשנה נלמד בבית הספר על דמותו של בן. התלמידים ילמדו על נחישות, כוח רצון, אהבת המולדת וציונות", אומרת בן אבו.
מהמלחמה להלוויה
החינוך לערכי הציונות והאמונה בצדקת הדרך בבית הספר אמי"ת באשדוד אינו בגדר תיאוריה בלבד. מנהל בית הספר, עידו אהרונוביץ', מהווה דוגמה חיה לתלמידיו. אהרונוביץ הוא מ"פ במילואים, והוא נקרא עם פתיחת המבצע בבהילות בצו 8 למלחמה בעזה. את בגרויות הקיץ השלימו התלמידים, בין אזעקה לאזעקה, בלעדיו ."קיבלתי שיחת טלפון להתייצב ובאותו רגע עזבתי הכול", הוא משחזר. "לאחר איסוף של הציוד ממחסני החירום בצפון, הגעתי יחד עם החיילים האחרים לשטחי הכינוס מערבית לקיבוץ בארי. עזבתי בית ספר בשלבים של התארגנות לקראת השנה הבאה, ועדיין לא סגרנו בכלל את תשע"ד. זה פשוט להיתלש בבת אחת מהחיים שלך, אבל בלי קלישאות. אתה מניח הכול מאחור ומצדיע לדגל".
בשנתיים האחרונות מנהל אהרונוביץ, תושב מודיעין, את התיכון באשדוד, וכבר הספיק לחוות יחד עם תלמידיו מציאות של אזעקות וצבע אדום. השלכות המצב, הוא אומר, ניכרות על תלמידיו. "אני יודע על מקרים, אפילו עוד לפני המבצע, של תלמידים שישבו בכיתה וכשעבר אוטובוס ברחוב והשמיע סוג של שריקה הם היו קופצים בבהלה מהמקום כי חשבו שמדובר באזעקה. אני לא חושב שילד במדינת ישראל צריך לגדול באופן תמידי עם תחושה כזו של דריכות ולחץ, זה לא נורמלי לחיות ככה", הוא קובל.
בהפוגות מהלחימה בעזה שלח אהרונוביץ' לתלמידיו ולצוות המורים בפייסבוק הבית ספרי דרישת שלום מהחזית. בפוסטים תיאר את האווירה המרוממת בקרב החיילים והוסיף מילות עידוד וחיזוק. "כתבתי להם שמאז הכניסה הקרקעית יצא לי לפגוש חיילים שהם בוגרים שלי וחיילים סדירים, וכשאתה ניצב מולם הלב מתרחב. הרבה פעמים הדור המבוגר נוהג לקטר על הדור הצעיר ושואל בדאגה מה יהיה עם הדור הזה. אבל עכשיו רואים בצורה ברורה איזה נוער נפלא יש לנו, נוער מצוין וערכי, ממש כמו הנוער של תש"ח ושל מלחמת יום הכיפורים, לא פחות".
ומה בנוגע לטענות על דור שמחובר באינפוזיה לפייסבוק, לטוויטר או לווטסאפ?
"נכון, מדובר בנוער אחר, יותר טכנולוגי ויותר מודע. הוא מחובר און ליין לסמארטפון שלו. אבל באותה נשימה אני יכול לומר שהמדינה חשובה לו לא פחות משהייתה חשובה לצעירי דור תש"ח. הם אוהבים את המדינה שלנו, הם מחוברים אליה בנימי נפשם. מספיק היה לראות את הבחורים שלנו, כמו בן הי"ד, שהתחננו להיכנס לעזה ולהסתער על האויב תוך סיכון אישי, כדי להבין את העוצמה שלהם".
את הבשורה הקשה על מות תלמידו, שרק בשנה שעברה סיים את לימודיו בבית הספר, קיבל רק 36 שעות אחרי נפילתו. "בן נפל בלילה שבין מוצאי שבת ליום ראשון, ורק ביום שני אחר הצהריים, כשיצאתי מעזה, ראיתי בפלאפון שלי המון הודעות מאנשים בצוות שביקשו שאצור איתם קשר באופן דחוף. הייתה לי תחושה לא טובה, ולצערי אלו היו הבשורות", הוא נאנח.
מה מרגיש מנהל כשהוא מתבשר על מות תלמידו בקרב?
"מאוד עצוב. ביום הזיכרון האחרון בן הגיע על מדים לבית הספר. ישבנו יחד במשרד שלי וניהלנו מעין שיח לוחמים פתוח. הוא היה כל כך גאה ושלם עם מה שהוא עשה בצבא. האמת שברגע הבשורה התחושות אצלי היו אמביוולנטיות, כי מצד אחד כאיש חינוך אני מכוון את התלמידים שלי לשירות קרבי משמעותי ומעודד אותם להתגייס לגולני. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי את השאלה הקשה לאן אני מכוון את הילדים, והאם היה לי חלק במותו. אבל מצד שני, לראות תלמיד שיצא במסירות נפש להגן על המולדת שלו ועל הבית האישי שלו - זו גאווה גדולה. בפגישה שלי עם ההורים של בן אמרתי להם שאין לי ספק שמכל המקומות על פני הגלובוס, באותם רגעים בן היה רוצה להיות אך ורק שם. זה מה שהוא שאף וחלם, להיות חייל יהודי". אהרונוביץ' קיבל אישור יציאה מיוחד ללוויה. "קיבלתי כמה שעות לנסוע מהר לאשדוד ללוויה. הייתי בהלוויה, אחר כך שוחחתי עם צוות המורים ועם הצעירים הכואבים וחזרתי לעזה".
בשנת הלימודים החדשה יעמוד אהרונוביץ' מול תלמידיו וישוחח עמם על נתינה ותרומה משמעותית למדינה, כשמאחוריו קרבות עזים בעזה ותלמיד אהוב שקבר. "אני מאמין שלקחת חלק במלחמה הזאת זה להיכנס לשרשרת הדורות. אבא שלי לחם במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים, והנה עכשיו הגיע הזמן שלנו להמשיך את המורשת ולהגן על הבית. אין ספק שאנחנו חוזרים לשנה מאוד משמעותית בבית הספר".
כאיש חינוך, כיצד אתה חושב לעסוק עם תלמידיך בנפילתו של בן?
"זו מכה כואבת לבית הספר אבל אני לא מתכוון לשדר שבר ונהי, אלא מסר של חיים, של חוסן וגבורה יהודית. אנחנו נחבק את אחותו רון, תלמידת י"ב, ואת ההורים, ובמהלך השנה ננציח את בן, אבל בדרכי חיים", הוא מדגיש. "יש הרבה מה ללמוד מחייו של בן. הוא היה חייל מצטיין, בעל כוח רצון ומוטיבציה אדירה. אנחנו נלך לאור הערכים שבן השאיר לנו, נמשיך לחנך לאהבת העם והמולדת ולאמונה חזקה בה'", הוא מסכם.
מהחברותא לשדה הקרב
לא רק באשדוד יעסקו בשנת הלימודים הקרובה בהשלכות אירועי המלחמה בעזה. עם פתיחת שנת הלימודים יעמדו בכל הארץ מורים, מחנכים ומנהלים מול תלמידים שעברו קיץ של לחימה ובשורות איוב. גם הישיבה התיכונית בני עקיבא בית שאן, שאיבדה במלחמה בעזה את תלמידה לשעבר אביתר תורג'מן הי"ד, לוחם צנחנים שנפל בהיתקלות עם מחבלים, תתמודד במהלך השנה עם האובדן.
אביתר הי"ד הוא בנם הצעיר של משה ואורה תורג'מן, אנשי חינוך מוכרים בבית שאן. עם סיום לימודיו בישיבת בני עקיבא בית שאן, המשיך את לימודיו בישיבת ההסדר הכותל. הרב יוסף בן חמו, מחנך וחבר הנהלת הישיבה התיכונית בבית שאן, מתאר את התכונה הבולטת אצל תלמידו - השמחה. "החיוך לא סר מהפנים של אביתר, הוא תמיד חייך. הוא היה מהמצטיינים בחבורה, שואף למצוינות, מלא אנרגיות, בחור גדול וחזק, מעמודי התווך של המחזור. המשפחה שלו עברה כמה ייסורים והוא היה תמיד המחזק, המעודד בבית".
בילדותו לקה אביו בשבץ מוחי ועבר תהליך שיקום ארוך. לפני חודשים אחדים, בדרכם לטקס קבלת הכומתה של אביתר שנערך בירושלים, עברה משפחתו תאונת דרכים קשה. אביו ושני אחיו נפצעו קשות. "המשפחה התחילה להתאושש מהתאונה, והנה עכשיו עוד מכה קשה. בן הזקונים האהוב, השמח, זה ששר ורוקד בבית, הרוח החיה - איננו", הוא נאנח.
בימים שלפני המבצע יצא אביתר לחופשת שחרור מהצבא והיה אמור לשוב לבית המדרש, אך נקרא בדחיפות חזרה ליחידה בעקבות הכניסה הקרקעית. "אביתר היה בחור מתמיד בעולם התורה, ומתוך זה הוא יצא לשדה הקרב. הוא היה אמור לחזור לישיבה, הוא כבר קבע חברותא, הכין את הספרים, אבל ברגע שקראו לו הוא התייצב בלי לשאול בכלל". אביתר הוא בן למשפחה ותיקה בבית שאן. אחיו ינון, קצין שלחם אף הוא בעזה, הוצא משם כשנודע על נפילתו של אחיו. "כל בית שאן בוכה. מאיר ואורה ההורים האצילים חינכו כאן דורות של תלמידים, וזו משפחה מוכרת ומוערכת. כולם מרגישים את הכאב".
אביתר הי"ד הוא החלל הראשון מבין בוגרי הישיבה התיכונית בבית שאן. "זה הלם גדול מאוד לכולם, אבל בפרט לתלמידים בישיבה. יש חבר'ה כואבים, בוכים, מקשים. כל אחד מגיב אחרת, וזה טבעי. מאת ה' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו". בהתייעצות עם אנשי מקצוע, בנה הצוות מסגרת חינוכית למהלך השבעה ובהמשך לחודשי השנה. "אנחנו נתמקד בחיזוק הרוח. הוחלט שלימודי הקודש בישיבה יוקדשו לעילוי נשמתו. חבריו החיילים סיפרו כיצד אביתר חיזק אותם תוך כדי הקרב ברוח גדולה. בשיעורי אמונה בבית הספר נעסוק בלימוד דמותו של אביתר, הוא הפך בשבילנו למודל לחיקוי".
גם בהנהלת החמ"ד מבינים היטב שתלמידים שיצאו משער בית הספר לפני כחודשיים לחופשה השנתית, ישובו אחרים, עמוסי חוויות והתמודדויות. אותם תלמידים שאמורים היו לבלות, לנוח ולהירגע בחופשה הגדולה בבריכה ובים, נאלצו בחודשים האחרונים להיכנס פעם אחר פעם לממ"ד, לחוות אולי לראשונה בחייהם פחד קיומי, לדאוג לשלומו של אב, אח או קרוב משפחה שגויס לקרב ואפילו להתמודד עם אובדן של אדם קרוב. הנהלת החמ"ד והעומד בראשה ד"ר אברהם ליפשיץ נערכים בימים אלו לקבלתם כראוי.
"אין ספק שעם ישראל עבר משהו גדול בחודשי הקיץ. גם תלמידי ומורי החמ"ד חוו אובדן של מיטב הבנים, ריצה לחדרי ביטחון, חשש ודאגה ללוחמים ושמיעה על עוד חיים צעירים שנגדעו. אבל באותה נשימה אני אומר שקרה בחודשים הללו משהו עוצמתי בעם. גל האהבה הזה, מעשי החסד הבלתי נגמרים, הנתינה לזולת בלי גבול, תחושת האחדות - שנים שלא היו דברים כאלו בארץ", אומר ליפשיץ בהתפעלות.
ליפשיץ מתאר בהתרגשות את רשמיו מהשתתפותו בלוויית החייל הבודד ג'ורדן בן סימון הי"ד בחלקה הצבאית בבית העלמין באשקלון, תוך כדי ימי המלחמה. "עמדתי שם נדהם. אלפי בני אדם הגיעו ללוות אותו בדרכו האחרונה, אדם שלא הכירו לפני כן. זה עם ישראל ביופיו. כזכור, יום קודם לכן הגיעו 20 אלף איש ללוות למנוחה אחרונה את החייל הבודד שון כרמלי בבית העלמין בחיפה. איפה יש עוד עם כזה?", שואל ליפשיץ ומסביר כי "אנחנו רוצים לקחת את אותה רוח גדולה שיש בעם שלנו ולמנף אותה, להעביר אותה גם הלאה לשגרה".
ממשיכים ללוות את הפצועים
ליפשיץ מתאר כמה מישורים שבהם מתכוונים בהנהלת החמ"ד לעסוק בשנת הלימודים הקרובה: "אין ספק שעברנו קיץ מורכב, לכן יש לטפל קודם כול במישור הרגשי, הן של המורים והן של התלמידים. המורים בחמ"ד גם חוו באופן אישי את ההתמודדות של המבצע בעזה. מורים גויסו, בעלים, בנים או אחים יצאו לקרב, וחלקם נפצעו או חלילה נהרגו. ישנם מורים שגרים בתחומי הרקטות. אנחנו מודעים לכך שזה נגע בכולם. אני מאמין שכאשר מורה מקרין חוסן זה עובר הלאה, לתלמידים. לכן קודם כול נערוך מעגלי שיח בחדרי מורים, מעגלים של הקשבה ועיבוד רגשות. מתוך זה כל מורה יערוך בכיתה שלו מעגל שיח בהתאם לרמה של התלמידים שלו, ויושם דגש על איתור מצוקות של תלמידים ומתן מענה לכך".
יום פתיחת הלימודים השנה, אומר ליפשיץ, יהיה שונה מהרגיל. "היום הראשון יהיה אמנם יום חגיגי של התחלה חדשה, אבל עם דגש על הערכים שהתחדדו במהלך המבצע ועם חיבור ישיר לאירועי הקיץ. מתוך כך, הנהלת החמ"ד החליטה לפתוח את השנה דווקא בביקור ביישובי עוטף עזה".
את השנה כולה ילוו שלל תוכניות חינוכיות מיוחדות לחמ"ד, ובהן אימוץ 67 משפחות חללי המבצע: "הצמדנו בתי ספר לכל משפחה ומשפחה של החללים. בית הספר יחבק וילווה את בני המשפחה בימות השנה". פרויקט נוסף הוא ליווי אישי של חיילי צה"ל הפצועים: "נדאג לחבר בין כיתות תלמידים לפצועים שעדיין ממשיכים להתמודד עם תהליך שיקום ארוך בבתי החולים. יש כאן מסר חשוב של ערבות הדדית". בנוסף לכך יהיו מפגשי הורים, שיחות, מערכי שיעורים במגוון נושאים אקטואליים ואמוניים ועוד.
ליפשיץ מספר כי לאחת מישיבות ההנהלה האחרונות הצטרפה מנהלת מחוז תל אביב במשרד החינוך, ושיתפה את הנהלת החמ"ד בשיחה אקראית שקיימה עם תלמידים מהחינוך הממלכתי: "מדובר באישה לא דתית שפגשה קבוצה של נערים מהחינוך הממלכתי, והתעניינה באילו תחומי עניין הם מצפים לעסוק בשנת הלימודים הבאה. הם השיבו לה תשובה נחרצת: 'אנחנו רוצים ללמוד יותר על הזהות היהודית שלנו'. וזה, לדעתי, הסיפור כולו. הניצוץ הזה שהולך וגדל. קורה משהו בעם הזה. האנשים מבינים שיש כאן משהו גדול, אלו פעמי גאולה", הוא אומר בהתרגשות. "החוסן הלאומי, התחושה של עם אחד בלב אחד, יכולת העמידה האיתנה של האומה כולה, זה מלמד על גודל השעה. האמירה של הציבור הדתי-לאומי נשמעת, והתפקיד שלנו בעת הזאת הוא להוביל באהבה ובענווה".
יחד עם ההתייחסות לאירועי הקיץ והפעילויות המתוכננות, מדגיש ליפשיץ כי המורים והמנהלים בחמ"ד ישימו דגש על הכנסת התלמידים לאיזון לימודי וחזרה לשגרה. "זו המורכבות של המציאות בארץ הזאת, ובתוך המנעד הזה אנחנו נהיה בשנת הלימודים הקרובה".