אורי שוב שמע רעשים מאחורי הדלת. השעה הייתה ארבע לפנות בוקר, ורחשי הצעדים השקטים נשמעו במשך כמה דקות. דלת האמבטיה נטרקה. לאחר מכן הצעדים המשיכו למטבח, המקרר נפתח, המים קלחו מהברז ואחרי כמה דקות נטרקה דלת הכניסה.
אורי לא נבהל. הוא ידע שלא מדובר בפורץ או במשהו מבהיל אחר. כבר כמה לילות שהוא שומע את אבא קם מוקדם מאוד, הרבה לפני שהשמש חושבת להתעורר. הוא שומע אותו מתלבש, מתארגן, מכין לעצמו אוכל ויוצא מהבית.
בימים האחרונים הוא בקושי פגש את אבא. הוא תמיד מגיע מהעבודה כשאורי כבר ישן שינה עמוקה, ורק לילה אחד חזר קצת יותר מוקדם. אורי עוד צחצח שיניים ושמע את אבא נכנס. הוא רץ אליו בשמחה: "אבא, חזרת! סוף סוף אני רואה אותך!". אבא חייך והניף אותו למעלה בידיו החזקות. אורי הביט בפניו של אבא: הן היו אדומות ומיוזעות, והעיניים שלו נראו מאוד עייפות. על הידיים שלו נראו סימני אדמה חומה, כזו שאורי הכיר היטב מהימים שאבא לקח אותו לעבודה.
אבא של אורי עובד כיערן. הוא שומר על יערות גדולים, ולפעמים הוא גם עוזר בשתילת יערות חדשים. בלא מעט טיולים הצביע אבא על היער ואמר: "כאן אני והחברים שלי שתלנו עצים חדשים", ואורי היה מביט בגאווה ביער של אבא.
פעם, בטיול שנתי עם הכיתה, הוביל אותם המדריך לאחד היערות של אבא. "אתם יודעים", קרא אורי באמצע המסלול, כשישבו לנוח בין העצים, "את היער הזה אבא שלי נטע!".
והנה, הלילה שוב שומע אורי את אבא נעלם, ולא מבין למה. אורי החליט לא לוותר. הוא התלבש בזריזות, פתח בשקט את הדלת של החדר, יצא מהבית בצעדים חרישיים וחיפש את אבא. למזלו, הוא שמע עדיין את מנוע המכונית נוהם בחנייה.
אורי רץ אל הרכב, וראה את עיניו המופתעות של אבא ננעצות בו. "אורי, מה אתה עושה פה? אתה אמור לישון עכשיו!". אבל אורי התעקש: "אבא, אני רוצה לדעת לאן אתה נוסע כל כך מוקדם, ולמה אתה עובד קשה עד מאוחר בלילה". אבא חייך: "אתה יודע מה? אני אגלה לך. בוא וניסע". אורי חיבק את אבא, והתיישב לידו במכונית.
הם נסעו שעה שלמה עד שהגיעו ליער. אבא מיהר להוציא מתא המטען הגדול עשרות שתילים של עצי אורן ירקרקים וצעירים. "בוא תעזור לי", קרא אבא, ואורי רץ ונשא את השתילים עם אבא עד לקרחת יער גדולה. "קדימה, תתחיל לחפור", הורה אבא. אורי חפר בורות עגולים ועמוקים, כמו שאבא לימד אותו פעם. אחר כך הוא הכניס את השתילים, כיסה באדמה והידק היטב.
אחרי כמה שעות של עבודה, כשהשמש כבר עלתה בשמיים, הודיע אבא שאפשר לנוח קצת. אורי השתרע על האדמה בעייפות, מיוזע ומלוכלך מעפר ועלים יבשים.
"אבא, תסביר לי למה אתה צריך לעבוד עכשיו כל כך הרבה בשתילת עצים?".
אבא הנהן והסביר, בין לגימת מים אחת לשנייה: "בשנה הבאה תחול שנת השמיטה, ויהיה אסור לנו לשתול עצים חדשים ביערות. עכשיו הימים האחרונים, עד ט"ו באלול, שמותר לנו לטעת עצי סרק. אני חייב להספיק כמה שיותר, לפני שניכנס לשנה שלמה של מנוחה, אתה מבין?".
אורי חייך. על תשובה כל כך פשוטה לפתרון התעלומה הוא לא היה מסוגל לחשוב בעצמו.