שקרים שאנחנו מספרים לעצמנו מסייעים לנו להתאחד סביב ההנהגה בעת לחימה, לסמוך על צה"ל ולישון בשקט. אלו שקרים שמאפשרים אווירת אחדות קסומה וטפיחה עצמית על השכם, ומסתירים אמת שהיא כואבת וקשה - אך כזו שטוב שהציבור בישראל יעמוד מולה.
האמת הכואבת היא שישראל לא הצליחה להגיע להכרעה בעזה. גם לא בשבועות ארוכים של לחימה. גם לא בעזרת כניסה קרקעית. גם לא במחיר של עשרות הרוגים. לא היינו נדרשים לאותה אמת קטנה מהתחום המדיני-צבאי לולא הסתתרו המדינאים והגנרלים האחראים לה מאחורי גלימת המשפטנים תוך גלגולי עיניים של מוסר לחימה.
השקר הראשון הוא הדיבור על החמאס כעל ארגון טרור של כמה אלפי לוחמים, שלקח בשבי מאות אלפי ערבים אומללים ברצועת עזה. כביכול זו אינה מלחמה נגד מדינה, שאותה ניתן להכריע, אלא ניסיון לבער מחט מתוך ערימת שחת של חפים מפשע. האמת היא שישראל נלחמת מול ישות מדינתית, אשר נהנית מתמיכה גורפת של האוכלוסייה המקומית. ארגון החמאס הוא אמנם ענף מקומי של תנועת האחים המוסלמים, חלק מהפונדמנטליזם האסלאמי אשר מכה באזורינו, אבל הוא גם תנועה לאומית מקומית. האמת היא שישראל ואיתה רוב מדינות המערב אמנם לא הכירו מעולם בשלטון החמאס בעזה, אבל הוא דווקא נבחר בבחירות דמוקרטיות על ידי רוב מוחץ, ולא רק של העזתים.
שבעים וחמישה מושבים ברשות המחוקקת הפלשתינית קיבל חמאס בבחירות האחרונות שנערכו שם, בראשית שנת 2006. ארגון הפת"ח של אבו מאזן "הלגיטימי" קיבל רק ארבעים ושלושה. אבו מאזן נאלץ להטיל את הרכבת הממשלה על ראש תנועת החמאס, אסמעיל הנייה. בסוף אותה שנה החלו עימותים בין מנגנוני הביטחון הפלשתינים שהיו נאמנים לנשיא אבו מאזן, ובין אלו שהיו נאמנים לראש הממשלה הנייה. חצי שנה של עימותים נדרשו להנייה כדי להכריע את אבו מאזן ולהשתלט על רצועת עזה. ישראל מנעה מהחמאס להכריע את הפת"ח גם ביו"ש. העובדה שמאז החמאס לא פרגן לנתיניו בחירות דמוקרטיות נוספות, לא שונה מהעובדה שגם אבו מאזן לא ערך מאז בחירות למועצה המחוקקת או לנשיאות - בעיקר בשל ההערכות שחמאס ישוב ויזכה בהן.
השקר הזה, אשר מתייחס למדינה העזתית העוינת כשבויה של ארגון טרור, מחוזק עכשיו בערימה של כתבי אישום מופרכים שהגישה פרקליטות מחוז דרום נגד עזתים ששבה צה"ל במהלך המבצע. אלו שצולמו בתחתונים ושווקו לנו כעוד אחד מההישגים הצבאיים של ישראל במבצע.
דוגמה מאלפת היא זו של מוחמד אבו רידה, שוטר פלשתיני ותיק כבן ארבעים. אבו רידה לא ירה ולו רקטה אחת לעבר ישראל, גם לא פצמ"ר. הוא לא הסתתר במנהרות, ולא נסוג עם צבא החמאס כאשר חיילי צה"ל השתלטו על שולי הרצועה. בראשית הסכמי אוסלו, כאשר ממשלת רבין מסרה לערפאת את עזה ויריחו, הוא היה מראשוני המגויסים למנגנוני הביטחון הפלשתיניים - במסגרת הפת"ח כמובן. כאשר החליפה הרצועה בעלים והטרוריסטים של חמאס החליפו את אלו של פת"ח, התחלפו גם הבוסים של אבו רידה. הוא המשיך לעבוד במנגנוני הביטחון המקומיים, אבל הפעם בשירות החמאס.
"החל מגיוסו ועד לחודש מרץ 2014 או בסמוך לכך", מגלה כתב האישום של פרקליטות מחוז דרום, "פעל הנאשם בשמירות במוצב חמאס הסמוך לשער 'צלאח א‑דין' שבגבול מצרים-עזה, ופיקח על מעבר הגבול מטעם החמאס". אחרי כן הוא הוצב כשומר בבית חולים צבאי. במסגרת שירותו הוא עבר קורס קצינים שכלל אימוני כושר ואימוני ירי. הוא מואשם לפיכך כי היה "חבר בהתאחדות בלתי מותרת ופעל בה, והתאמן באימונים צבאיים אסורים, ובכך פגע בביטחון מדינת ישראל".
השקר השני, שמתחיל להילחש עתה, מנסה לגלגל את האחריות לכישלון המבצע מהדרג המדיני והצבאי לפתחו של הממסד המשפטי. התנועה למשילות ודמוקרטיה פתחה מוקד דיווח שבו יוכלו חיילי צה"ל שהשתתפו בלחימה לספר על מקרים שבהם להרגשתם חייהם הועמדו בסכנה בשל הוראות של יועצים משפטיים. לא במקרה במשך יותר משבועיים שבהם המוקד פועל לא הצליחו אנשי התנועה כמעט להשיג עדויות שמחשידות את הפרקליטות הצבאית בהכשלת הלוחמים. בדרגי הפיקוד הלוחם נשמעת אמנם ביקורת קשה על דרך ניהול המבצע על ידי הדרג המדיני וראשי הצבא, אבל מפקדי שטח בכירים מתעקשים כי הנחיות משפטיות לא מנעו מהכוחות בשטח כל פעולה שתבטיח את שלומם. מה שעצר אותם מלהכריע את מדינת החמאס, על צבאה ואזרחיה העוינים, הוא לא תסבוכות משפטיות אלא פקודות הססניות מהקבינט של נתניהו ולפיד, שהמשיך גם השבוע את פגישותיו ודיוניו האינסופיים בקריה בתל אביב.
שירות משפטי מיוחד
נפגעת? קופחת? נעשה לך עוול? אתה יכול לנסות את מזלך להוציא את צדקתך לאור במאבק ציבורי ממושך, או בשנים ארוכות בבתי המשפט. לכתוב מכתבים, להחתים עצומות ולקוות לטוב. אבל במקרים מסוימים מאוד אתה יכול לפנות היישר אל המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דינה זילבר. היא מהירה יותר מבג"ץ ויעילה יותר מלבנת פורן. במקרים מסוימים מאוד אפילו לא תיאלץ לפנות אליה, והיא מעצמה תמהר להושיע.
המקרה הראשון היה כאשר ארגון 'בצלם' קיבל הודעה ממנהלת השירות הלאומי ולפיה בבדיקה שנערכה התברר שהארגון פועל נגד המדינה ונגד צה"ל בעת לחימה, ולכן הוחלט לשלול ממנו את המעמד המאפשר לו לקבל מתנדבים מהשירות הלאומי.
מנהלת השירות הלאומי לא לבד. לא מעט גופים ממשלתיים שוללים על בסיס קבוע זכויות שונות של אזרחים, תאגידים וארגונים. שלטונות המס יכולים, על סמך בדיקה והחלטה, לשלול מחברה פטור מניכוי מס במקור, רשם העמותות יכול לשלול מעמותה את אישור הניהול התקין המאפשר לקזז מיסים כנגד התרומות שהיא מקבלת, וכל קצין משטרה יכול לשלול לך את רישיון הנהיגה. אדם או ארגון שסבור שרשות שלטונית עשתה לו עוול אמור לנסות להביא את תלונתו אל מול הרשות עצמה. במקרה שהצדדים לא מצליחים ליישר את ההדורים הוא יכול לפנות לבית המשפט, ואולי אפילו לזכות בצו ביניים המקפיא את ההחלטה של אותה רשות.
התהליך הזה לוקח זמן ועולה כסף, אבל אלה החיים. לא של חגי אלעד מנכ"ל 'בצלם'. הוא פשוט שלח מכתב זועם לזילבר. לה לא לקח יותר מיומיים כדי להורות למנהלת שירות הלאומי להגיש לה בתוך יומיים נוספים הבהרות בקשר להחלטה, כשהיא קובעת כי ההחלטה "מעלה שאלות משפטיות לא קלות, הן בנוגע לסמכות קבלת ההחלטה והן בנוגע להליך בו התקבלה". ל'בצלם' היא הבטיחה החלטה כבר בתחילת השבוע הבא, ובינתיים (בסמכות שלא ברור מניין נלקחה) הורתה למנהלת השירות הלאומי להקפיא את החלטתה. שירות כזה חגי אלעד לא היה יכול לקבל בשום מקום אחר. אתם לא הייתם יכולים לקבל אותו, גם לא אצל זילבר.
אם במקרה של 'בצלם' זילבר נאלצה לחכות עד שמכתבו של אלעד יגיע אליה, הרי שבמסגרת האינקוויזיציה נגד "הדרת הנשים" שבראשה היא עומדת היא לא צריכה להמתין אפילו דקה. כזכור, ביוזמת משרד המשפטים, הקימה הממשלה צוות מיוחד שאמור להילחם מלחמת חורמה לא באלימות ברחובות, גם לא בהון השחור החונק את כולנו, אפילו לא בטרור. מכת המדינה שעל המלחמה בה הופקד הצוות המיוחד היא הדרת נשים - מושג בהיר משפטית אפילו פחות מ'תג מחיר', אבל נאכף - כך מסתבר - במרץ גדול לא פחות. כלי תקשורת מסוימים העלו חשד בדבר הקשר בין ההחלטה של חטיבת גבעתי להעדיף הופעה של הזמר משה פרץ על הופעה של הזמרת שרית חדד ובין הכיפה שעל ראשו של המח"ט, עופר וינטר. יום אחד בלבד עבר עד שזילבר פנתה לרמטכ"ל רב אלוף בני גנץ ולפרקליט הצבאי הראשי בדרישה לקבל הסברים.
השלישי יכריע ביניהם
זוג בדואי מהדרום, בני דודים מדרגה ראשונה, התחתנו ונולד להם בן בכור. ראשו היה מעט גדול והתפתחותו לקויה, ובעוד הרופאים תוהים על קנקנו נכנסה האישה להיריון נוסף. הרופאה הגנטית של קופת החולים הכללית קבעה כי מדובר ככל הנראה במחלה גנטית, וכי הסיכוי שכל ילד נוסף שייוולד לזוג ילקה באותה מחלה נע בין עשרים וחמישה אחוזים לחמישים אחוזים. היא צירפה מכתב לרופא של האישה ובו ביקשה לערוך מעקב מדוקדק אחר גודל הראש של העובר. אם בדיקות האולטרסאונד יעלו כי היקף הראש חורג מהמקובל, ככל הנראה גם העובר השני לוקה באותה התסמונת.
האם האישה העבירה את המכתב שקיבלה לרופא? על כך נחלקו הדעות בבית המשפט. האישה טענה שהעבירה, קופת החולים טענה שלא. מכל מקום, מעקב היריון מתאים לא נעשה וגם הבת נולדה עם ראש גדול ועם פיגור משמעותי. השבוע דחתה השופטת את תביעת המיליונים שהגישו בני הזוג נגד קופת החולים גם מבלי להכריע במחלוקת העובדתית. היא קבעה כי מכיוון שבהיריון השלישי של האישה בחרו בני הזוג שלא להפיל את העובר, שנשא את אותה מחלה כמו שני אחיו הגדולים, הרי בכך הם גילו את דעתם שבכל מקרה הם לא היו מוותרים גם על בתם החולה.