העיתונאי ואיש השמאל הקיצוני, גדעון לוי, מותח ביקורת על ההחלטה לחסל את שלושת בכירי החמאס הלילה ברצועת עזה.
"חישבו לרגע על תסריט נורא", כותב הבוקר (חמישי) לוי בעיתון 'הארץ'. "החמאס מחסל חלילה את שרה ויאיר נתניהו — אשתו ובנו. נורא לא פחות: את רויטל ונדב גנץ — אשתו ובנו. מה היה יוצא לחמאס מהחיסול המזוויע הזה? ואיך היתה ישראל מגיבה עליו? נכנעת לדרישותיו? האם היתה דעת הקהל מתמתנת?
"האם היתה ישראל מוחלת אי פעם? ואיזו תועלת היתה צומחת לחמאס, אילו הצליח, חלילה — שוב נדגיש, חלילה — לפגוע בראש הממשלה או ברמטכ"ל עצמם? האם לא היה נמצא להם תחליף? האם היתה ישראל מתנערת מהנהגתה? מרכינה את ראשה בפני מחסלי מנהיגיה? האם היתה ממהרת לבנות להם נמל עמוק מים ובית נתיבות בעזה?".
לדברי לוי, מי שהחליט לנסות לחסל את מוחמד דף והצליח להרוג את וידאד אשתו ועלי בנו בן השמונה חודשים, לא חשב במונחים הללו. "בישראל לעולם אין מוכנים לשחק את משחק התפקידים ההפוך הזה — מה היה קורה אילו היינו במקומם. זה חלק מהדה־הומניזציה והדמוניזציה של הפלסטינים. חיסול מנהיגיהם ומפקדיהם? לגיטימי. חיסול אלה שלנו? זוועת אלוהים; איך אפשר בכלל להשוות".
"נניח לשאלות על המוסר בהפצצת בית על יושביו, בניסיון החיסול של דף, והרג של אשתו ובנו התינוק; האם אינם חפים מפשע? לשאלות הללו אין ביקוש ואין אוזן קשבת, והן מעוררות עכשיו בישראל רק גיחוך. אבל מה על מידת התבונה? גם היא איננה מוצר נפוץ. על הפקת לקחים מן העבר העקר של החיסולים, אין מה לדבר. העם רוצה חיסול — אז הנה לו; וחסל".
גדעון לוי דואג להזכיר כי לאשתו ולבנו של מוחמד דף לא יהיה תחליף, אך לדף עצמו יהיה. "התגובה הפלסטינית על חיסול אשתו של דף ובנו תהיה בדיוק כתגובה הישראלית במצב ההפוך. נקם ושילם. ראינו אותה במטחי האתמול, ונראה אותה. לאשה ולבן של דף לא יהיה תחליף, אבל לו עצמו יהיה גם יהיה — כמו שהיה לכל קודמיו, חללי מלחמות החיסולים של ישראל לדורותיהן.
"איש מממלאי המקום לא היה מתון מקודמו: עבד אל־עזיז רנתיסי לא היה מתון מאחמד יאסין, דף אינו מתון מאחמד ג'עברי, ויורשו של יחיא עיאש לא היה מחמוד עבאס. עוד לא נולד החיסול ששינה עמדות לטובה. ישראל רק תלתה על חגורתה עוד קרקפות, מצג שווא של ניצחון, ודבר לא יצא לה מהן זולת הקזת דם, תאוות נקם ורגשות שנאה. אבל למה שישראל תלמד מעברה? זה הגיוני ומתבקש מדי".
לוי טוען כי תסכול החמאס (ירי הרקטות) מתבקש לאור כישלון המשא ומתן. "כמו שיירי מסטיק משומש, שאינו מרפה מהסוליה, המלחמה הזאת נדבקת לישראל ולעזה, ממאנת להיפרד. לא רואים את הסוף שלה, וסוף אין לה. החיסול שלשום רק האריך את ימיה. איש אינו יודע לאילו תנאים הסכימה משלחת ישראל בקהיר, עניין תמוה במיוחד, ואיש גם אינו יודע לאילו סירבה. הרושם העולה מבעד למסך העשן הוא, כי ישראל לא הסכימה להעניק לעזה הרבה, אם בכלל, והחמאס הגיב בתסכולו המתבקש, בירי רקטות.
"יש גם תסריטים (דמיוניים?) אחרים, דוגמת זה הגורס, שישראל חזתה את ההזדמנות לחיסול דף ולכן חזרה בה מהסכמותיה, כדי להכשיר את הקרקע לאם־כל־תמונות־הניצחון. אבל מה יצא לה מכל זה? לא כלום. לא שקט, אפילו לא תמונת ניצחון מדומה, רק עוד ועוד דם ונקם".