ראש המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי באוניברסיטת חיפה, פרופ' מיכל פלגי, מתייחסת ביומן ערוץ 7 ללבטים העוברים על תושבי הקיבוצים בעוטף עזה לנוכח הצורך להמשיך בשגרה מחד ומאידך המשך ירי הפצמ"רים.
לדבריה לא ניתן ולא נכון ללמוד על עמידתם הנוכחית של הקיבוצים מול איומי הלחימה מניסיון העבר וזאת ממספר טעמים. בראש ובראשונה מזכירה פרופ' פלגי כי התלבטות של מעבר למקום מוגן יותר לא הייתה בעבר שכן הארץ כולה חוותה תחושת סכנה דומה ולא ניתן היה למצוא מקום מוגן יותר.
פלגי מציינת כי לנוכח המציאות הביטחונית הכוללת אז ההגנה שהעניקו הקיבוצניקים לילדי הקיבוצים, שלא היו אז רבים כל כך, הייתה מיקומו של בית הילדים במרכז הקיבוץ וסביבו מוצבים אוהלי המגורים של התושבים עצמם. בכך למעשה ביקשו להגן ולגונן על הילדים.
פרופ' פלגי מזכירה כי ההתקפות בעבר היו קצרות וספוראדיות בעוד הנוכחיות מאסיביות ומתמשכות וכחלק מהמגמה לגונן על הילדים המהווים היום גורם מרכזי בחיי הקיבוץ הנטייה הטבעית היא להעביר אותם למקום מרוחק יותר ומוגן יותר. הילדים אינם המגן של הקיבוץ, היא מזכירה.
לדברי פלגי ההיגיון האימהי מורה על כך שאין היגיון בהשארתם של ילדי הקיבוץ בקיבוציהם, "הילדים לא צריכים להיות אלו שיחוו את הטראומה הזו לכל חייהם", היא אומרת ומציעה לכל אותם מומחים שאינם חיים את המציאות בשטח לא לדבר גבוהה גבוהה על הצורך בהישארות בשטח. "זו טעות לשפוט את העבר בערכים של היום", היא אומרת ומזכירה כי בעבר המציאות הייתה סכנה על רוב הארץ בעוד התחושה הייתה של משימה לאומית בעצם הקיום האישי והאזרחי שמקים בפועל את המדינה. "היום אנחנו ממוקמים, המדינה קיימת, החיים השתנו והמציאות השתנתה".
לדבריה גם ההיבט המחקרי מוצא את ההבדלים בין המציאות היום לזו שבעבר וברוח זו היבט זה מתחבר לתחושה האימהית שאינה מוצאת תכלית בהשארתם של הילדים בקיבוצים המטווחים. פלגי מציינת כי מחקרים מלמדים על תחושת ביטחון שחשים תושבי הקיבוצים, גם אותם שממוקמים באזורי הספר, אך זאת בחיי השגרה. לעומת זאת כאשר ההפגזה היא תכופה ויומיומית מציאות משתנה לחלוטין.