מסיבת העיתונאים המשותפת שקיימו בשבוע שעבר בנימין נתניהו ומשה יעלון לא הוסיפה כבוד לשניהם וגם לא השיגה את מטרתה.
הנזיפה בבנט וליברמן הייתה מוטעית ובלתי ראויה. אחדות פנים-ממשלתית במלחמה היא פיקציה. גם במלחמת העולם הראשונה היו ויכוחים, שבסופו של דבר העלו את ז'ורז' קלמנסו ואת לויד-ג'ורג' לראשות הממשלה בצרפת ובבריטניה באמצע המלחמה. אצלנו אף אחד לא ביקש להדיח את נתניהו אלא רק לשנות קו. להאשים את המבקרים בניסיון לגרוף רווח פוליטי, כפי שעשה בוגי, היה מעשה בעייתי בשידור שהיה אמור לשדר ביטחון ולהכין את העם לקראת הבאות.
הדבר היחיד שמסיבת העיתונאים הצליחה לעשות הוא לטפח אצל כמה פרשנים תקוות שנתניהו יזרוק מהממשלה את בנט וליברמן ויכניס במקומם שותפים רצויים יותר מבחינתם - כאלה שיסייעו לו במהלך מדיני, קרי ויתורים. כמובן שפרשנינו לא העלו טענות דומות לגבי השרים ציפי לבני ויאיר לפיד והקריאה לכנס ועידה בינלאומית (מה שהדיפלומטיה הישראלית תמיד שללה). התקוות לפיטורין נגוזו לאחר פרסום סקר שמצא שרק חמישה אחוזים מהציבור תומכים בהדחתו של ליברמן ורק שני אחוזים רוצים לראות את נפתלי בנט מחוץ לממשלה. אילו ביטאו השניים קו שעמד בסתירה לתחושות הציבור, תוצאות הסקר היו שונות.
הציבור מתקשה להיות רגוע כאשר מוכרים לו תחזיות שאינן מתגשמות, או כאשר נציגי אותה ממשלה מוכרים לו דבר והיפוכו. לאחר שהתבשרנו שלו רק רצתה ישראל היא הייתה מסוגלת לכבוש את הרצועה בתוך שבוע, בא פרשן nrg אריאל כהנא וציטט מקור מדיני שהסביר כי "חמאס גדול מדאע"ש, יידרש זמן להכריעו". שוב משדרגים אטד לאילן גדול. כוחות דאע"ש מתפרסים על אזור גדול פי ארבעה משטחה של מדינת ישראל, ומצוידים בנשק כבד ובטנקים שבזזו מצבא עיראק. חמאס לעומת זאת מכותר בשטח מצומצם. חבר הקבינט גלעד ארדן מספר שאנחנו קרובים לכניסה קרקעית, ואילו אצל הגורם המדיני של כהנא "מדובר במוצא האחרון". לא בלבלנו את האויב, הצלחנו לבלבל רק את עצמנו.
במקום למגר את כוחו של החמאס - היעד הקלאסי בכל מלחמה - ואז להציב תנאים משלנו להפסקת הלחימה, אנחנו ניאלץ לשלם לגרר מחמוד עבאס או לגרר ג'ון קרי תמורת שירותי חילוץ והסדרה.
אי אפשר להתרשם יותר מדי מכך שמאזן ההרס נוטה לטובתנו. מדינות רבות עומדות בתור לשקם את עזה, אבל איש לא יבוא לשקם את הנזקים שספגה ישראל - שהרי אנחנו החזקים והעשירים - ועוד נידרש לתת את חלקנו בשיקומה של עזה.
אינני סבור שיעלון עיכב תקיפה קרקעית מתוך פחדנות. אם אתה בונה על הסדרה ובטוח שזה עניין של כמה ימים בלבד, אינך יכול לחזור על התרגיל של אולמרט במלחמת לבנון השנייה ולשלוח חיילים אל מותם כאשר ברור לך שבקרוב תצווה עליהם לסגת. שורש הרע הוא בפסילת האופציה של מבצע קרקעי גדול ומיטוט החמאס. כאשר ההסדרה היא האופציה היחידה, ישראל נשארת תלויה בגחמותיו של חמאס.
לצרף שחקני חיזוק
אחרי שנים של תחנונים להנהגת שיטת הבחירות המקדימות (פריימריז) בציונות הדתית במקום ועדות מסדרות למיניהן, התגשמה הציפייה והניבה גם תוצאות. נבחר גם יו"ר מוצלח בדמותו של נפתלי בנט. כעת נוצרה סתירה לכאורה בין שני ההישגים הללו, לאור חתירתו של בנט להשפיע על עיצוב הרשימה לכנסת על ידי הצנחת מועמדים משלו.
אם באמצעות שיטת השריונים מתכוון נפתלי בנט להבטיח יותר משמעת סיעתית - הדרך הזאת לא תצלח. לעומת זאת, אם הכוונה היא השלמת ציוד - ומיד נפרט במה מדובר - נכון לאפשר ליו"ר להצניח מועמד אחד משלו בכל עשירייה.
השליטה בסיעה היא בעיקר פונקציה של מעמדו הציבורי של היו"ר, ובנוסף לכך ביכולתו לתגמל את נאמניו בצורות שונות – משרות, התייעצות תכופה ואפילו השתתפות בשמחות משפחתיות. כאשר מדובר במפלגה בעלת סיכוי להתקדם ולא במפלגה שנדונה לקצבה קבועה של ח"כים ספורים, סיכוייו של המנהיג לספק את הסחורה הם שיקבעו. הכוח הפנים-מפלגתי של שמעון פרס בעבודה היה גדול לאין ערוך מזה של רבין, אבל ברגע שפרס התקבע בתודעה כלוזר - התמיכה עברה לרבין. ככה זה בפוליטיקה, הנאמן ליו"ר היום הוא האופוזיציונר של מחר. ח"כ אופיר אקוניס נחשב פעם לח"כ הנאמן ביותר לנתניהו. היום הדברים נראים אחרת.
על פי הסקרים, שגם הפרשנים נאלצים להסכים איתם, גם בנט אישית וגם הבית היהודי התחזקו כתוצאה מהלחימה. יש סיכוי גבוה לאפשרות שבבחירות הבאות המפלגה תתחרה על מדליית הכסף. אינדיקציה נוספת לכך היא ההפגזה המקדימה שנפתחה על בנט והבית היהודי מאביגדור ליברמן. יו"ר ישראל ביתנו לא היה מבזבז תחמושת על מי שלא נתפס אצלו כאיום. במצב כזה, יש להשוות את הסמכות שמבקש לעצמו נפתלי בנט לתחומים שמחוץ לפוליטיקה – בניית קבוצת כדורסל ועידוד השקעות.
נניח שמנהל מועדון רוצה לבנות קבוצה שתרוץ לאליפות. לרשותו שלד מצוין של שחקנים שגדלו בקבוצה, אבל כדי להשלים את ההרכב דרוש שחקן ציר שמתנשא לגבהים. אם יימצא ענק שיוכל להתמזג עם הקבוצה הקיימת, הוא יצורף.
נתניהו מאוד רצה את אבי דיכטר ברשימת הליכוד, אבל המתפקדים העדיפו את חבריהם על פנים חדשות. דיכטר, שהיה שותף פעיל במבצע חומת מגן כראש השב"כ, המליץ לחזור על השיטה גם בעזה. כשר הוא בוודאי היה משפיע יותר מאשר כפרשן מזדמן. מכיוון שלבית היהודי חסר מומחה למגזר הערבי, אני סבור שדיכטר עדיין יכול לשמש שחקן רכש רציני.
הייתי ממליץ גם על שריון לצורך עידוד עלייה. נוכח הגל האנטישמי שסוחף את אירופה, אנחנו כבר רואים שיפור בנתוני העלייה משם. אבל ישראל איננה מדינת יעד בלעדית, ועליה להתחרות מול צפון אמריקה ואוסטרליה. יהדות צרפת, שזכתה שם להצלחה במישורים רבים, תרצה לדעת שלא יתייחסו אליה כאן כאל טעוני טיפוח שחייבים לעבור טירונות חוזרת. שריון מקום ברשימה לעולה חדש, שאין לו סיכוי להיבחר בפריימריז, ישתלם אלקטורלית וגם ישלח למתלבטים באירופה את המסר שאנחנו סופרים אותם בכל המובנים.